אפילוג לטרגדיה יוונית

העילה המיידית למהומות היא ששוטר ירה למוות בשבת שעברה בנער בן 15, אך הסיבה העמוקה יותר, היא שליוונים נמאס יותר ויותר מהשלטון במדינתם. ללא ספק, ליוון יש היסטוריה ארוכה של מתחים פנימיים בלתי-פתורים. מלחמת האזרחים ביוון נמשכה יותר והסתיימה מאוחר יותר מאשר התלקחויות דומות, שהתרחשו במקומות אחרים ונבעו ממלחמת העולם השנייה. דיקטטורת הקולונלים (1967-1974) נראית כאפילוג לטרגדיה יוונית.

הפוליטיקה ביוון יכולה להיות גסה באופן דומה: שושלות משפחתיות מתייחסות למפלגה ולמדינה כאל רכושן הפרטי. שני היבטים של התרבות הזו - אינטרסים מובנים שגובלים בשחיתות, ומסורת ארוכה של מחאה ציבורית - ממשיכים את ההתנגשויות בין ההיבטים האלה בצורה נפיצה ומסוכנת, כפי שמעידים הבניינים הבוערים באתונה.

השמאל היווני, הכולל סטליניסטים שלא חזרו בתשובה, וסוציאליסטים שנעים בין סוציאל-דמוקרטיה ללאומנות פופוליסטית, משאיר מרחב פעולה גדול לפעילות המחאה של קבוצות אנרכיסטיות. אם כי כעת זו ממשלתו השמרנית של קונסטנטין קרמנליס שמנסה לשרוד, והסוציאליסטים של ג'ורג' פפנדריאו מריחים הזדמנות אלקטורלית. לדמוקרטים החדשים של קרמנליס, שנבחרו מחדש ב-2007, יש רוב של מושב אחד בלבד בפרלמנט.

אך האתגרים עבור שתי המפלגות דומים. יוון צריכה להחיות את רוח הרפורמות - הרוח אשר החלה להפוך את חברותה באיחוד ובמרחב האירו לסיפור הצלחה. המנהיגים ביוון צריכים לעקור מהשורש את השחיתות שמציבה אותה במקום ה-57 (מבין 180 מדינות) ו-23 באירופה במדד השחיתות הציבורית לשנת 2008.

כשהמפגינים הציתו אש באתונה, בפרלמנט נחקרה עסקת קרקעות בלתי-חוקית בין המנזר של הר אתוס למדינה, שבה כנראה גרפו כמה שרים רווחי-עתק. עם ממשל גרוע, הגורמים לאירועים האחרונים עלולים להתלכד ולהפוך להתקוממות ממש.

הנהגה תקינה יותר באתונה היתה מבינה שרפורמה היא דבר שעושים ללא הפוגה, אלא אם אתה רוצה שמדינות הבלקן השכנות - רומניה ובולגריה - ישתלטו עליך. השתיים, אגב, ממוקמות במקומות 70 ו-72 בהתאמה, באותו מדד שחיתות שהוזכר.