מראה מראה שעל הקיר

"האח הגדול", תוכנית הגמר, ג' 21:00, ערוץ 2

אם חלמתם לחצות את העיר ברכב בתוך חמש דקות, אם דמיינתם על מכון כושר שהוא פרטי שלכם, אם פנטזתם על יחס אישי במיוחד מהברמנית בפאב - הערב הוא הזמן להגשים את כל חלומותיכם, עת ישודר גמר "האח הגדול" וישיג שיא של אחוזי צפייה, מהסוג שהכרנו פעם רק ממשחקי מכבי תל-אביב, אי-שם בסוף שנות ה-70.

"האח הגדול" הייתה אמורה להיות תוכנית המציצנות האולטימטיבית. הנה יושבת לה משפחת ישראלי עם השלט. המשתתפים בתוכנית, או שמא יהיה מדויק יותר לומר "חיות המעבדה" שלה, סגורים בתוך אקווריום, ואנו צופים בהם בעניין, עוקבים אחר התנהלותם בשבי ומעירים מדי פעם הערות. כמו "עיר הנמלים", משחק ילדים שהיה פעם להיט, בתקופה שהמילה "להיט" הייתה עדיין חוקית. נכון? זהו, שלא.

"האח הגדול" אינה על בובליל, לאון או שפרה, אלא עלינו. הם הפיתיון שבעזרתו מפתים אותנו להיכנס פעמיים בשבוע אל הכלוב הטלוויזיוני שהכינו עבורנו. החוקרים בנו וילה, הציבו מצלמות בכל פינה, העניקו לנו את האשליה שאנו עוקבים אחרי טיפוסים מייצגים של החברה בישראל, כשבעצם, כל אותה העת, היה הריאליטי הזה עלינו.

כדי לפתות אותנו אל הכלוב הם הכניסו אל התיבה כל זן של חיה אנושית: נשים צעירות ויפות עבור החרמנים, אינטלקטואלית בשקל עבור השינקינאים, הומוסקסואל עבור הקהילה, מרוקאים מאשקלון עבור המזרחיים.

אף תת-קבוצה בחברה הישראלית לא יוצאת טוב מהסיפור הזה. דווקא היפות עפו ראשונות, מה שגרם לחוקרים מטעם הזכיין לרשום בדו"ח המעקב שתשע בערב אינה שעה טובה ללחוץ על בלוטות החרמנות של הגבר. אחר-כך התקדם המחקר בצעד נוסף, כשמאות אלפי ישראלים הגיבו למסרים השיווקיים ורכשו בקבוקי מים כדי להיכנס לווילה.

האקט של "קניית" המקום בווילה, הוכיח לחוקרים כי האוכלוסייה הנחקרת מגיבה היטב למסרים שיווקיים, אבל גם יצר עבורם בעיה: הזוכה התגלתה כדמות לא טלוויזיונית בעליל.

הערב ייגמר כל זה, וכבר עכשיו ניתן לציין את הזוכים. הזוכה הראשונה היא קשת, שהוכיחה שוב שהפורמולה המנצחת לטלוויזיה מסחרית, נמצאת בכספתה. הזוכה השני הוא ארז טל. אם חיים יבין היה "מר טלוויזיה" בעידן החד-ערוצי שלה, הרי שארז טל הוא "מר טלוויזיה" במציאות הרב-ערוצית. במקום השלישי נמצא טעם הקהל, זה שעומד בסתירה לטעם הביקורת, ומוכיח שוב שבעידן הפריימריז הוא מנצח ללא תנאים את הטעם הטוב של ימי "הוועדה המסדרת". הניצחון הזה עוד עלול להתברר כניצחון פירוס, מאחר שגם בעידן הדמוקרטי טעות להניח שאנשים יודעים בעצמם מה טוב בשבילם. אבל כאן אנחנו נכנסים לתחום שחורג בהרבה מהמנדט הצר של טור טלוויזיה.

זו הסיבה שנשתדל לברוח עתה מהסוגיה המעניינת ביותר שהעלתה "האח הגדול" - שובו של השד העדתי, זה שהיה מוגבל בשנים האחרונות לשימושם של פוליטיקאים כושלים. השד הזה, כך התברר, עודנו חי ובועט. אם הדיון הציבורי ב"שנאת הפרידמנים" יהיה האפטר-שוק של "האח הגדול", הרי שמדובר בתרומה של ממש, גם אם לא מדעת, לשיח הציבורי בישראל.

מחר (ד'), ביום הראשון ללא "האח הגדול", נצטרך להידרש שוב לכותרות המבהילות בעיתונים, למצוא משהו אחר להיאחז בו כדי "לסתום את המוח ולשמוח בכוח" כמו שגרס פעם שלמה בראבא בתפקיד יאצק. באופן אירוני, אמר לי מישהו מערוץ 10 השבוע: "מעכשיו, הדבר היחיד שמעניין אותנו זו 'הישרדות'". ספק אם היה מודע לכפל המשמעות שבדבריו. *