שדה הקרב הוא לא רק בעזה

מלחמה, כל מלחמה, היא גם (ויש יאמרו קודם כל) מלחמה על דעת הקהל. והיום מלחמה לא יכולה להיות שלמה בלי שתהיה לה גם חזית אינטרנטית. ואכן, גם למלחמה נגד החמאס בעזה יש חזית מקוונת ערנית למדי, שלא לומר שוקקת. לא אתייחס כאן לחזית ההאקרים - אתרים ישראלים נפרצו על-ידי האקרים ערבים, ככל הנראה, מה שיוביל קרוב לוודאי לפעולות נקם מקוונות גם מהצד שלנו. אני מבקש להתייחס ללוחמה הפומבית יותר.

בשבוע שעבר פתח צה"ל ערוץ באתר YouTube בו הוא מציג בין היתר צילומים מהפצצות אוויריות וראיונות עם דוברים ועם חיילים. הערוץ עורר מיני סערה בעיקר בישראל, כשחלק מהסרטונים הורדו. כשהתפזר העשן התברר שלא מדובר ברגשות אנטי ישראליים מצד האתר, כפי שדוברים ישראלים מיהרו לתאר את המתרחש, אלא פשוט במדיניות הכללית שלו: מתחת לכל סרטון אפשר לסמן אם יש בו תוכן פוגעני, ולא מעט גולשים סימנו את ההפצצות האוויריות ככאלה.

הסרטונים הורדו אוטומטית, אולם לאחר בקשות מהצד הישראלי ולאחר שמחלקת המדיניות של YouTube בחנה את הטענות, עלו רוב הסרטונים שוב. האמת שכל הסיפור סביב התוכן הפוגעני היה די מצחיק (אם אפשר להשתמש במושג הזה בהקשר הנוכחי. טוב, אולי לא מצחיק, אירוני). הרי YouTube מלא בסרטונים שהועלו משידורי אל-ג'זירה ומכילים חומרים קשים בהרבה. כנראה שהגולשים שלנו תמימים יותר. הם לא סימנו את הסרטונים הנ"ל, המלאים מוות וחלקי גופות, כפוגעניים.

בנוסף, אנשי ההסברה של משרד החוץ פתחו חשבונות באתר טוויטר, בו הם מעדכנים, מקיימים מסיבות עיתונאים וסופרים נפילות בזמן אמת.

הצבא פתח עוד מספר אתרים חצי רשמיים בו הוא מציג את הצד הישראלי, ובהם אין התערבות בתכנים. וזה עוד מבלי שדיברנו על מאות, אולי אלפי, הבלוגרים שנרתמו ללחימה על הלבבות מטעם עצמם, כשבולטים הם הבלוגרים הכותבים בכל השפות שאינן עברית, ובמיוחד הבלוגרים הכותבים ברוסית, שעובדים הכי קשה.

הלך רוח חדש בהסברה

עשיתי סיבוב רוב האתרים האלה - קודם כל הרשמיים. קראתי את העדכונים, ראיתי את הסרטונים. קשה לומר שלמדתי משהו חדש, שהרי לצד שלנו אני נחשף כל הזמן. מה שבכל זאת היה מעניין לפגוש זה את הלך הרוח החדש של ההסברה הישראלית.

דוברים של הקונסוליה הישראלית בניו-יורק פתחו את ערוצי הטוויטר על מנת לעקוף, כלשונם, את המדיה המסורתית ולפנות היישר אל הקהל. הם לא עשו את זה בגלל שהמדיה המסורתית היא אנטי-ישראלית. לא. הם עשו את זה כי רוב האנשים אליהם הם מנסים לפנות כלל לא משתמשים במדיה המסורתית. זהו שינוי תפיסתי לא קטן.

אלא שכאן טמונה גם הבעייתיות. כל אותם אנשים שלא פונים אל המדיה המסורתית בבואם לבנות לעצמם תפיסת עולם, מצוידים בחשדנות בילט-אין כלפי כל דבר שמריח מרשמיות או מסורתיות. הם לא יקשיבו לדוברי צה"ל מאותה סיבה שהם לא יקשיבו ל-CNN. הם מחפשים את הדיווחים האמיתיים, אלה שבאים היישר מהשטח, או לפחות היישר מהלב. וכאן, לצערי, נופלת ההסברה הישראלית המקוונת באותו פח בו היא נופלת אצל ערוצי התקשורת המסורתיים: זה לא רק שאנחנו הגדולים והחזקים, אלה עם המטוסים והפצצות.

מסרים מיליטנטיים מדי

זו הבעיה העיקרית, אבל עוד בעיה היא שהדוברים שלנו עציים מדי והמסרים שלנו מיליטנטיים מדי. למשתמש טוויטר ממוצע או לצופה YouTube מהשורה קל הרבה יותר להתחבר לאנשים שמדברים מהלב. ולצד השני יש הרבה יותר כאלה.

הערוצים הרשמיים ב-YouTube יכולים להראות עד מחר לוחמי חמאס מעמיסים קסאמים על משאיות. זה לא עוזר כלום מול העדכונים של צעירי עזה. להסברה הישראלית הלא רשמית, משמע כל אותם בלוגרים, יש הרבה יותר הצלחה בלהעביר את המסר שגם בצד שלנו לא כולם טייסים במטוסי קרב.

את המלחמה על דעת הקהל אולי נפסיד בכל מקרה, אבל אם רוצים לתת פייט צריך לעשות את זה בכלי האינטרנט. הייתי שמח (שוב, שמח זו לא המילה) אם שאר אזרחי העולם היו קוראים על חיי היומיום של הילדים מדרום הארץ מאשר על חייו הקשים של הקונסול בניו-יורק. *