בתחילת שנות ה-80 אושפז ד' פ', נער חולה המופיליה, בבתי-החולים סורוקה ותל-השומר. כעבור זמן התברר כי נדבק בנגיף האיידס כתוצאה מעירוי דם נגוע. בשנת 1993 הוא קיבל ממשרד הבריאות פיצוי של 255 אלף שקל. ד', שהיה אז בן 17, פתח חשבון בבנק
לאומי , הפקיד 160 אלף שקל מהפיצוי שקיבל, ונתן לאביו ייפוי-כוח מלא בחשבון. הוא לא ידע שאביו מהמר כבד בבורסה.
בתוך 5 ימים "הצליח" האב להפסיד את כל כספי הפיצויים בהשקעות ספקולטיביות בניירות ערך, ואף נכנס ל"מינוס" של 50 אלף שקל. לאומי המשיך להעמיד לאב אשראים והלוואות לצורך המשך המסחר בבורסה. בשלב מסוים התאזן החשבון, אולם בשל ירידות מתמשכות בבורסה ב-1994, נמשכו ההפסדים והמינוס בחשבון הגיע ל-300 אלף שקל.
כשד' גילה את המינוס האדיר, החתימו הבנק על הוראה המעבירה את החשבון על-שם אביו, כשד' מצהיר כי "אין לי ולא יהיו לי שום טענות ותלונות כלפי החשבון". הבנק תבע את הוריו בגין המינוס בחשבון, והתביעה התקבלה נגד האב בלבד.
תביעה נגד האב והבנק
ב-1998 תבע ד' מהבנק ומאביו (עימו ניתק קשר) את 160 אלף השקלים שהפסיד. באמצעות עוה"ד מיכאל ורון אלטרמן טען כי הבנק הפר את חובת הזהירות, משום שידע כי מדובר בפיצוי שקיבל קטין בגין נזקי גוף, ובכל זאת התיר לאב לסחור באופן ספקולטיבי מבלי ליידע אותו על מעשיו, ואף העניק לו אשראי נוסף למרות המינוס בחשבון. ביחס לאביו טען ד', כי במקום להשקיע את הכסף באופן סולידי הוא ניהל אותו באופן רשלני בניגוד לטובתו.
האב הגיש כתב הגנה אך לא הגיש סיכומים, ולפיכך ניתן נגדו פסק דין. לאומי טען, באמצעות עו"ד אלישע כהן, כי ד' ואביו מנסים להטיל על הבנק את האחריות לתוכניתם הכושלת להתעשרות מהירה על-ידי מסחר בבורסה. לדבריו, הוא לא ידע מה מקור הכספים, וחשב שאלה כספי האב הרשומים רק למראית עין על-שם הבן.
"מעוולים במשותף"
סגן נשיא בית משפט השלום בבאר-שבע, השופט יעקב שפסר, חייב את הבנק והאב כ"מעוולים במשותף" לשלם לד' 85 אלף שקל (משום ש-75 אלף שקל נוספים שימשו את ד' לצרכיו האישיים), שבתוספת ריבית והצמדה הם כ-300 אלף שקל. במסגרת החלוקה הפנימית ביניהם נקבע כי האב יישא ב-75% מהפיצוי והבנק ביתרה, אך הבנק צפוי לשאת בכולו, משום שהאב כנראה אינו בעל אמצעים.
אמנם נפסק כי הבנק לא ידע שמדובר בכספי פיצויים, אולם נקבע כי לאומי לא נקט במידת הזהירות הדרושה בעניין לקוח, קל וחומר לקוח קטין. "בחשבון נעשתה פעילות מסחר אינטנסיבית ומאסיבית בתוך ימים ספורים בלבד, מבלי שאיש מהנתבעים יעשה דבר לעצירתה", פסק שפסר. "כך פעל האב באופן חופשי כמהמר בכספי הקטין, כאשר הבנק מסייע בעדו, בנותנו לו סכומי אשראי בלתי סבירים בעליל, ללא כל בטחונות, ושעה שמדובר בחשבון בנק של קטין".
שפסר הוסיף, כי "אמנם פעולות האב בחשבון התובע נעשו בהתאם לדין ויכול שאף ביוזמתו, אולם הבנק לא היה רשאי ליתן ידו למעל. פיקוח סביר של בנק לאומי על החשבון המתנהל היה צריך להביאו לא רק לאזהרת התובע, דבר שספק רב אם נעשה, אלא אף לפעול באופן יזום למניעת נזק נוסף ההולך ומתעצם, על-ידי הימנעות מהמשך מתן אשראי לחשבון הקורס".
השופט קבע כי כאשר חתם ד' על ויתור הטענות בעניין החשבון, הוא לא ויתר על זכות התביעה נגד הבנק, אלא רק על טענות נגד גובה יתרת החובה. זאת, משום שהבנק לא קיים את חובתו להבהיר ללקוח בצורה מפורטת כל התחייבות שהוא נוטל על עצמו, לרבות הסיכון הכרוך בה. בנק לאומי הודיע כי יערער על פסק הדין.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
