הכתב שדיווח לטלוויזיה האיראנית על המתקפה הקרקעית בעזה ללא אישור צנזורה: "שמו אותי בתא מעצר עם אמבטיה שבורה ואוכל שנראה כמו קיא"

אהוד יערי זעם. "בשש ורבע היום", הוא הכריז במוצאי השבת שבה החלה הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה, "עומד כתב הטלוויזיה האיראנית בצד הישראלי על גבול רצועת עזה ומפר את כל הוראות הצנזורה, מודיע על תנועת טנקים (...) ומי שמשדר את הדיווח הזה, ויודע שזה דיווח שפירושו הפרת צנזורה - שזו עבירה פלילית, לא איזו עבירת משמעת - זו ניידת שידור ישראלית עם טכנאים ישראלים שמשכירים את השירותים שלהם לטלוויזיה האיראנית, ועד לרגע זה לא הצליחו להגיע לכתב הזה. שמו חאדר שאהין, יש לו תעודת זהות כחולה, הוא תושב מזרח ירושלים, ומי שרוצה את הכתובת שלו, אנחנו נספק אותה".

הטלפון של חאדר שאהין, שעמד באותו רגע בגבול רצועת עזה וסיים את השידור שלו, צלצל אצלו כמעט בשידור חי. כעיתונאי המועסק בסוכנות החדשות הפלסטינית PMCC, המספקת שירותי תקשורת ל-25 תחנות ערביות במזרח התיכון (ולפעמים גם לערוץ 2 של יערי), הוא בדיוק גמר להעביר דיווח לתחנה האיראנית אל-עאלם. "השתתפתי בשידור חי בין שש בערב ל-11 בלילה", מספר שאהין כשהוא יושב בסלון ביתו במזרח ירושלים, "השידור התנהל בכמה מוקדים: האולפן באיראן, כתב בעזה והכתב על גבול הרצועה. סיימתי את השידור ופתאום אומרים לי לעזוב את השטח כי אהוד יערי הופיע בערוץ 2, והוא אמר שהפרתי את הכללים, שדיווחתי על תנועה של הצבא לפני שהיה אישור לדווח".

שלושה ימים לפני ההתקפה הקרקעית של יערי, גם עמיתו רוני דניאל עשה עבירת צנזורה חמורה. הוא דיווח בשידור בערוץ 2 כי צה"ל עומד לפתוח במבצע קרקעי ביום שישי לפנות בוקר. "אני מודה ומתוודה שהייתי קרוב ללכת הביתה", הסביר אחר כך ל"ידיעות אחרונות". "חשבתי לעצמי שאם בגלל הידיעה הזאת הכוחות שלנו ייחשפו בדרכם, אתפטר. כשהתברר לי שהשידור לא חשף שום דבר, נגולה אבן ענקית מעל לבי".

למרות החרטה של דניאל, בצנזורה זעמו. מועד תחילת המתקפה הקרקעית היה בשלב זה מידע סודי ורגיש, ובצנזורה התכוונו לכנס את "ועדת השלושה" כדי לדון בעונש. אבל הזעם הצטנן ושום צעד לא ננקט.

אבל שאהין הוא לא יהודי, והוא לא שידר בערוץ 2. שלושה שבועות לאחר המקרה, הוא והמפיק שלו, מוחמד סרחאן, נתונים במעצר בית. תלוי נגדם כתב אישום על עבירות מפרק הריגול בחוק העונשין, שהעונש בצדן עשוי להגיע ל-15 שנות מאסר.

הקפטן עושה חיפוש בבית

יערי ושאהין הם מכרים ותיקים. בזמן מלחמת לבנון השנייה, הפרשן לענייני ערבים האשים אותו כי שידר היכן נופלים טילים שחיזבאללה משגר לגליל. "קפטן אבי חקר אותי ב-2006 בשב"כ. הם באו אליי הביתה, ועשו חיפוש בבית. בסוף קפטן אבי אמר לי, 'נעים מאוד שפגשתי אותך'", נזכר שאהין. "שאלתי אם אני יכול ללכת לעבוד. הוא אמר, אתה יכול לחזור, אין שום בעיות איתך. ובאמת לא היו לי יותר בעיות בסיקור המלחמה ההיא".

גם הפעם הדיווח של יערי החל לעורר הדים. למחרת בבוקר החלו להתפרסם באינטרנט דיווחים שלפיהם שאהין דרוש לחקירה. "נסעתי לרמאללה למשרדי PMCC. התקשרתי ללשכת העיתונות הממשלתית, ושאלתי אם יש בעיה שאלך לסקר את גבול עזה", הוא נזכר. "אמרו לי שאין כל בעיה. מאהר שלהבי, הבעלים של החברה, התקשר לדובר צה"ל וגם שם אמרו שאין בעיה. בינתיים נהיה מאוחר, והחלטנו לא לנסוע.

"ביום שני החלטנו לחזור לגבול עזה. במעבר חיזמה נתנו לכמה שוטרים את תעודות העיתונאי שלנו, ושאלנו אם יש בעיה. הם הלכו לעשר דקות, חזרו, ואמרו שאין בעיה. ליתר ביטחון החלטנו ללכת לעורך דין בירושלים. הוא התקשר למשטרה בדרום, ואז הם אמרו לו שהם זקוקים לנו, רוצים אותנו ביאחב"ל בפתח תקווה. עלינו לאוטו ונסענו לפתח תקווה".

"הגענו למשרדי היאחב"ל", הוא אומר, "והייתי מעדיף שלא הייתי מגיע. לקחו אותי לחקירה. בהתחלה לא האמינו לי שאני לא מדבר עברית, אחר כך הביאו קצין שיתרגם. אמרו לי, 'אתה עברת על הכללים, ואתה יודע שהמשטרה מחפשת אחריך וברחת לרמאללה'. זה לא נכון, עניתי, אני חיפשתי אחריכם ולא אתם אחריי. כל המעצר הזה הוא בגלל שאהוד יערי עשה מהומה".

על העובדות אין הרבה מחלוקת; היא נמצאת בפרשנות. כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבוע שעבר מצטט מתוך השידור של שאהין: "יש תנועה רבה מאוד של נגמ"שים וטנקים צבאיים ישראליים, שקודם לכן התמקמו בבסיסים צבאיים הסמוכים לרצועת עזה. לפני שעה קלה הם החלו לנוע בצורה מסיבית (...) לכיוון גבול הרצועה (...) הכול מצביע על כך שהפלישה אולי החלה כעת לעבר כמה אזורים ברצועת עזה".

להגנתו אומר העיתונאי הערבי: "אמרתי שמפציצים מטנקים ושיש תנועה של טנקים, אבל אנחנו לא יכולים להיות בטוחים אם התחילו להיכנס לעזה משום שדובר צה"ל לא הבהיר את זה בכלי התקשורת".

תשעה ימים של ציטוטי יערי

הוא עיתונאי כבר 15 שנה, ומשדר תוכנית יומית של שיחות עם מאזינים ברדיו פלסטין, ובמקביל עובד ב-PMCC. מכין כתבות, מראיין אנשים, מבקר תדיר בישראל. למד עיתונות בקולג' בירושלים, ועכשיו לומד תואר שני במדעי המדינה. אגב, שאהין אינו מדבר אנגלית וגם לא עברית. איך הוא מסתדר בישראל? "תמיד יש סביבי מפיק או עורך", הוא משיב.

הוא רווק שגר בבית אביו, מסעדן שפרש לגמלאות, בשכונת ראס אל-עמוד במזרח ירושלים, יחד עם ארבעת אחיו ושלוש אחיותיו. הניגוד בין הבית לשכונה מהמם. נכנסים לגינה מרווחת, מלאת פסלים ומפלים. בפנים, סלון עמוס שעונים, מנורות, תמונות וריהוט עתיק. "אבא שלי ואני אספנים", הוא אומר. בן 31, גבוה, עדין משהו ולבוש בקפידה, מלטף מעת לעת את שיערו השחור והחלק, די קשה לדמיין אותו עובר את המעצר בשלום, אך רישומי החוויה הקשה אינם ניכרים בו.

לטענתו, חלק מהשאלות בחקירה התמקדו בקשר שלו לאיראן. "שאלו אותי, האם אתה עובד עבור איראן? אמרתי שאנחנו לא מועסקים על-ידי איראן, אלא על-ידי PMCC. הקצין אמר לי שאיראן מממנת את החברה הזאת, שהם נותנים כסף למאהר שלהבי, הבעלים, והוא משלם לכם את המשכורת מאיראן".

בינתיים, במכונית בחוץ, חיכו המפיק מוחמד סרחאן והצלם. החוקרים ביקשו לחקור גם אותם, ובסופו של דבר הוחלט לעצור את שאהין ואת סרחאן ולשחרר את הצלם. "קפטן שי אמר לי: 'אנחנו מצטערים, אבל אנחנו צריכים לשים אזיקים על הידיים שלך'", אומר שאהין. "לקחו אותנו לבית המעצר בפתח תקווה. שמו אותנו יחד, באותו תא. זה מקום נורא, אין שם כלום. אם אתה עושה עבירה אתה יכול אולי להתמודד עם זה, אבל אנחנו לא עשינו כלום. זה היה רגע מאוד קשה".

שניהם מתארים חקירות מונוטוניות, אותן שאלות שחוזרות שוב ושוב. לדברי המפיק, סרחאן, "בחקירות הראשונות הם אמרו מילה במילה את דברי יערי. רק אחרי תשעה ימים התחילו לצטט לנו מהקלטות, אחרי שהשיגו אותן". שאהין טוען ש"לא היו להם שום ראיות נוספות".

שני העיתונאים מותחים ביקורת על עמיתיהם הישראלים. "אני הופתעתי שהתקשורת הישראלית לא רוצה לדעת את האמת", אומר שאהין. "הם קיבלו בלי היסוס את המילה של יאחב"ל שהאנשים האלה העבירו מידע לאויב. לא בדקו כלום, והכפישו את העבודה שלנו". גם סרחאן כועס: "כשהגענו לבית משפט היו עשרים-שלושים צלמים. כשהשתחררנו לא ראיתי אף צלם ישראלי. מה שהמשטרה העבירה להם הם פרסמו, ועכשיו כולם חושבים שאנחנו בכלל איראנים. כל הזמן חשבתי שהעיתונאים הישראלים הם הכי טובים בעולם, ועכשיו מתברר שזה אחרת. עכשיו אני לא סומך עליהם".

העבירה המקורית נגנזה

למחרת המעצר הם נלקחו לבית משפט השלום בפתח תקווה להארכת מעצר. המילים "איראן" ו"פגיעה בביטחון המדינה" יחזרו מעכשיו והלאה בכל הדיונים בעניינם: אף שהחשד הוא שהעיתונאים עברו עבירת צנזורה, הנראטיב כבר עוסק בערבים שעשו עבירות ביטחון למען איראן.

"כבר בהתחלה הם נחשדו לא רק בעבירות צנזורה, אלא במסירת ידיעה לאויב", אומר עורך דינם דוד דרעי. "אתה מתאר לעצמך, ששופט שאומרים לו דבר כזה מתייחס לזה אחרת מאשר עבירת צנזורה שנעשתה בטעות. במקרה כזה בתי המשפט נותנים את כל המשקל להצהרות המשטרה והפרקליטות - ועוצרים".

ואכן, שאהין וסרחאן בילו יותר משבוע במעצר: תחילה הוארך מעצרם בחמישה ימים. הם ערערו למחוזי, שדחה את הערעור תוך שהוא קובע כי "עילת המסוכנות לביטחון המדינה קיימת", אך לאחר חמישה ימים סירב בית משפט שלום להאריך את מעצרם בחמישה ימים נוספים, והסכים ליומיים בלבד. כעבור יומיים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים.

הדבר הבולט בכתב האישום הוא דווקא מה שאין בו: שום עבירת צנזורה. פרק העובדות אמנם מתאר שידור טלוויזיוני על תזוזת כוחות קרקעיים של צה"ל לכיוון עזה לפני שמידע זה היה מותר לשידור, אלא שהעבירות המופיעות בו לקוחות מפרק הריגול בחוק העונשין. הראשונה נוגעת ל"מי שביודעין מסר ידיעה לאויב או בשבילו", והשנייה ל"מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך". עונש המקסימום: 15 שנה.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן בבית הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי, חושב שכתב האישום הוא "שערורייה", משום ש"לא מדובר פה בסודות מדינה, לא מדובר פה בריגול. אנחנו מדברים על עיתונאים שעשו עבודה עיתונאית. לגבי עבודה עיתונאית חל הכלל שמותר להם לפרסם בכפוף לצנזורה. ואז השאלה היא אם החומר האמור הוגש לצנזורה ואם לצנזורה הייתה סמכות לפסול אותו. כתב אישום שעוקף את המנגנון הזה והולך לעבירות של ריגול, נובע מכך שמדובר בערבים פלסטינים ובתחנת שידור איראנית. הרשויות לא היו מעלות על דעתן להגיש כתב אישום כזה נגד עיתונאים ישראלים, או אפילו נגד כתבים זרים של כלי תקשורת מערביים. יש כאן פגיעה בחופש העיתונות ואפליה. אולי מנסים להרתיע עיתונאים פלסטינים".

הסעיפים הביטחוניים מקשים מאוד על ההגנה, אומר פרקליטם השני, עו"ד תאמר עוביד. לדברי עו"ד דרעי, "הסעיפים בחוק העונשין שנוגעים לעבירות ביטחון מדינה מנוסחים באופן כללי ותופסים כל דבר. נניח, סעיף 113 דורש מסירת ידיעה סודית. איך הם מוכיחים את זה? מביאים חוות דעת של קצין בכיר באמ"ן שאומר שזה סודי. עכשיו לך תביא חוות דעת ממומחה גדול יותר שיגיד שזה לא סוד".

- אז איך הם שוחררו למעצר בית?

"התלבטתי, כי ידעתי שלא צריך לעצור אותם עד תום ההליכים, אבל אני עלול ליפול אצל שופט ששומע 'ביטחון המדינה' ועובר לדום. הוא יכול לקבל חוות דעת ממומחים של אמ"ן ושל השב"כ שאומרים שהם עלולים לגרום נזק עצום. אנחנו בזמן מלחמה, ואני לא יכול לקחת את הסיכון שהוא יחליט לעצור אותם עד תום ההליכים. אז העדפתי להגיע לסיכום עם הפרקליטות, ולשחרר אותם בתנאים מאוד קשים, אבל לפחות שילכו הביתה".

שלב הלקחים

מוחמד סרחאן, המפיק, הוא תושב אבו טור בן 26. גם הוא גר עם הוריו. בית אבן פשוט, האורחים יושבים בסלון המרכזי, הנשים בסלון שני. הוא עובד זה שלוש שנים בסוכנות החדשות, ובמקביל לומד משפטים. לדבריו, היחס אליו ואל שאהין השתפר והלך ככל שהחקירות נמשכו: "בהתחלה התנהגו אלינו כאל אסירים ביטחוניים, ולאט-לאט התחילו לשחרר את האזיקים בחקירות, להוריד את הפלאנלית מהעיניים, וגם לשים אותנו עם העצורים הרגילים באוטובוסים שמסיעים לבית המשפט. התחלתי להבין שגילו את האמת".

לשניהם אין טענות נגד החוקרים. הם לא הושפלו, לא הוכו, לא נקשרו בתנוחות מכאיבות, אך באופן טבעי שניהם מתארים חוויה לא קלה. "אף פעם לא חשבתי על דבר כזה, שיעצרו אותי", אומר סרחאן. "הייתי בלחץ, הייתי בהלם".

- בכיתם?

"אני לא רוצה לדבר על זה. זה היה מאוד קשה. היו מוציאים אותנו לטיול בחצר חצי שעה, ואתה מרגיש כאילו אתה יוצא מקבר. סכין גילוח נתנו לנו רק ביום האחרון, לפני המחוזי".

בעבור שאהין, כלא דמון היה טראומתי במיוחד. "זה היה התא הגרוע ביותר. מינוס שלושה כוכבים. מלוכלך, מלא סיגריות, האמבטיה הייתה שבורה, החלון היה מכוסה ביריעת פלסטיק, וכל פעם שהייתה קצת רוח הפלסטיק ירד מהחלון. האוכל היה נורא. אתה לא יודע מי מבשל את זה ולמה".

מה מגישים?

הוא פורץ בצחוק. "דברים מורתחים מעורבבים ביחד. אין לזה מראה ואין לזה טעם. זה נראה כאילו מישהו הקיא את זה ושמו בצלחת. אבל זה חם".

מה עשיתם?

"לא אכלנו את זה. ביקשנו גבינה לבנה, ואכלנו עם לחם. היינו כל-כך שמחים שהשגנו את זה, שנרדמנו בקלות. בארוחת הצהריים הבאה שוב היה אוכל מגעיל. אז נתנו שתי סיגריות לאסיר שהיה המלצר, ושאלנו אם יש לו קלמנטינה. הוא היה כל-כך שמח משתי הסיגריות, שהביא לנו ארגז. וזה מה שאכלנו".

מה היה הכי קשה?

"הלחץ של החקירות. שעות על-גבי שעות של חקירות. או כשהסיעו אותנו באוטובוס לבית משפט עם כל מיני אנשים, שלא ראיתי אנשים כאלה בחיים. אחד דקר את אשתו, השני אנס ילד, השלישי במאפיה. מפחיד".

מה הלקח שלך?

"שאני צריך להיות יותר זהיר".

תגובות - הצנזורה ומשרד המשפטים

הצנזורה מבהירה: ניסינו להשיג אותם כדי להקטין את הנזק

גורם בכיר בצנזורה אומר כי הייתה חובה להתייחס לעבירה של חאדיר שאהין ומוחמד סרחאן בחומרה, משום שהם היו עלולים לסכן את כניסת חיילי צה"ל לרצועה. לדבריו, אנשי הצנזורה הבחינו בעבירה עוד לפני אהוד יערי, וניסו להשיג את השניים כדי להורות להם להפסיק לשדר את המידע האסור - ללא הצלחה. אותו גורם מציין כי המעצר הניב תוצאות מועילות לצנזורה מול הכתבים האחרים, והעבודה הפכה ל"הרבה יותר קלה". לגבי חומרת העבירות שבהן הואשמו בסופו של דבר שאהין וסרחאן, לעומת הטיפול בכתבים ישראלים שעושים עבירות דומות, אומר הגורם כי העניין נתון לשיקול דעתה הבלעדי של הפרקליטות.

דובר משרד המשפטים מסר: "כיוון שנאספו נגד שני העיתונאים ראיות-לכאורה לביצוע עבירות של מסירת ידיעה לאויב ושל מסירת ידיעה סודית, וכיוון שהתביעה סברה שיש עניין לציבור בהעמדתם לדין בגין העבירות האמורות, הוחלט להגיש כתב אישום על העבירות האלה. עבירות אלה אינן מתקיימות רק כשהידיעות נמסרות באופן חשאי: גם פרסום ידיעה באמצעי תקשורת יכול לגבש את יסודות העבירות, כעולה מפרשת ואנונו. כידוע, ואנונו פרסם מידע סודי בעיתונות גלויה, והורשע עקב כך, בין היתר, בעבירות של מסירת ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה.

"אילו סברה התביעה שהיו כאן רק 'עבירות צנזורה', לא היה מוגש כתב אישום על העבירות שנכללו בכתב האישום, אלא שלא כך המצב. אשר למקרים אחרים שבהם נטען כי נעברו עבירות, הרי שכל מקרה המגיע לידיעת הרשויות שבו נטען כי מבוצעת עבירה, נבחן לגופו ומתקבלת בו החלטה לפי נסיבותיו".