סינדרלה יש רק באגדות

עבור אוהד, מאוד נדיר לראות את הקבוצה שלו מתרסקת. יש עונות טובות יותר, טובות פחות, אבל התרסקות של ממש, שבה כל מה שנותר הוא ערימה של חבר'ה שבמקרה לובשים איזו חולצה עם סמל שפעם עשה לך משהו? זה כבר באמת מחזה שלא רואים כל יום.

הרבה קבוצות ירדו ליגה, אחרות בנו את עצמן מחדש, משקיע חדש הפיח תקוה ונעלם, אחרים פיזרו הבטחות ועמדו במחציתן אבל בכל המקרים הקבוצה המשיכה להתקיים, ובעיקר היה לה עדיין זיק שהחזיק את כל המערכת בחיים.

אבל לצד כל זה, פעם בכמה עונות, אתה רואה את ההתרסקות והפירוק מול העיניים, ואחרי שנים של אופטימיות ודשדוש, נכנסת בך ההכרה שכנראה יש עוד קבוצות שעשויות להצטרף להפועל לוד המיתולוגית, הפועל יהוד, מכבי יפו וצפרירים חולון שנפלה מליגת העל עד לליגה ב'.

אתה מבין שזאת כנראה שעת השקיעה הגדולה וכל מה שיישאר בסופו של דבר הוא צעיף מקופל בארון, כמה זיכרונות ילדות מתוקים ושמות מיתולוגים שתמיד יעלו בך חיוך.
קבוצות כמו מכבי ת"א, מכבי חיפה וכמובן בית"ר ירושלים אף פעם לא מתרסקות. לפעמים הן לא זוכות באליפות, לפעמים מודחות מאירופה בשלבים מוקדמים ובמקרה הכי גרוע עוברות כמה שנים ללא תואר. אבל כשאתה אוהד קבוצה קטנה, אחת כזו שהשאיפות הכי גדולות שלה הן לעקוץ פעם בעשרה מחזורים את "הגדולות" ואולי עם הגרלה נוחה להגיע למשהו בגביע, ההתרסקות נמצאת תמיד מעבר לפינה. הרי אין הרבה מה שיחזיק את המערכת: אין כמעט אוהדים, ההנהלה מורכבת מאיש קפריזי אחד, ואפילו השחקנים שלה הם בדרך כלל עוברי אורח שלא ממש משנה להם איזו חולצה הם לובשים, העיקר שהמשכורת נכנסת בזמן. הרי בליגה של 16 קבוצות תמיד יימצא להם מקום.

אז כנראה שהגיע יום הדין, ונשאר רק להתרפק על "תהילת העבר" ועל הזכרונות, אותם אף אחד לא יכול לקחת ממך, אפילו לא אריאל שיימן. תודה לך מכבי הרצליה. נתראה בגלגול אחר.

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט