עו"ד ירון אלחנני: "הרבה עורכי דין משתמשים בלשון בוטה ומשתלחת; ליבי יוצא אל השופטים"

הבית > על קצה צוק ביישוב היוקרתי ארסוף, מול שטיח כחול-ירוק אינסופי של הים-התיכון, ממוקמת הווילה של אודליה וירון אלחנני. כל פינה בבית מושקעת. תמונות ופסלים של אמנים מוכרים, וגם של אמנית פחות מוכרת - האישה אודליה, "אמנית הבית", כפי שמכנה אותה בעלה - מעטרים את המרחב העצום. אך פנים הבית, על כל זוהרו, מחוויר לעומת הנוף הנשקף מחלונותיו.

החצר הגדולה של הווילה מסתיימת בצוק תלול, שמסרטט גבול מטושטש בין הים לדשא המוריק. מימיה הצלולים של הבריכה בחצר נראים כנשפכים אל הים ומתערבלים בקצף הגלים המתנפצים אל החוף. 3 יאכטות שמשייטות באופק מותירות אחריהן שובל לבן, כמשיכת מכחול של צייר מוכשר, ועץ זית עתיק בקצה הגן משלים את הפסטורליות הנשקפת מכל עבר. "אני יכול לשבת בגינה שעות, לשמוע מוזיקה ולהסתכל על הים", אומר בעל הבית, אך מיד מודה שה"שעות" האלה מוגבלות לסופי-שבוע בלבד. האחריות שרובצת על בעל משרד עורכי דין מצליח, אינה מאפשרת לו "לרבוץ" במהלך השבוע בבית.

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בתל-אביב. העברתי את ילדותי במרכז תל-אביב, קרוב לשדרות רוטשילד, במרחק 200 מטר מהמיקום של המשרד שלי היום. מחלון המשרד אני יכול לראות את חצר גן הילדים שלי. אמי הייתה עקרת בית, שגידלה אותי ואת אחי הצעיר. אבי, אליעזר אלחנני, היה עורך-דין. הוא היה איש ענק, אינטלקטואל. לצערי, אני לא מגיע לנעליו מבחינת ההשכלה ועומק האינטלקט. הוא ידע שבע שפות על בוריין והיה לו ידע עצום בספרות, היסטוריה, מחזאות ובאמנות. זה סוג של השכלה קלאסית שלא קיים בדור שלנו.

"היה לו משרד עצמאי מצליח ומשגשג, והוא נחשב לעורך-דין מעולה. הוא אף פעם לא אמר לי או המליץ לי לעסוק במשפטים. להיפך, הייתה לו לא מעט ביקורת על המקצוע. הוא תמיד אמר שזו עבודה שוחקת, עם המון אחריות ושעורך-דין תמיד נמצא בעבודה, גם כשהוא בבית. לא הקדשתי לעניין הזה איזושהי חשיבה אנליטית או עשיתי רשימה של פלוס ומינוס, שהובילה אותי למקצוע. זה גם לא היה חלום או שאיפה שמשחר נעוריי ידעתי שאני הולך ללמוד משפטים, אבל היה ברור שאני הולך ללימודים אקדמיים ומשפטים הייתה אופציה.

"הייתי טוב בכל המקצועות בתיכון, גם בריאליים וגם בהומניים, והלך לי די בקלות. אף פעם לא התאמצתי במיוחד. בשלב מסוים התלבטתי בין משפטים לרפואה, ובסוף בחרתי במשפטים. זה היה דבר כמעט טבעי ומובן מאליו בעיני, בלי שאי פעם קיבלתי החלטה מושכלת וגם בלי שראיתי בזה איזה שהוא ייעוד לחיים.

"כשסיימתי ללמוד המשרד של אבי שיגשג, וזו הייתה יכולה להיות נקודת זינוק טובה מאוד בשביל מישהו שגמר משפטים, אבל איכשהו התגלגלתי אחרת. החלטתי לעשות סטאז' אצל רם כספי, שכבר אז, ב-1975, היה עורך-דין מאוד מצליח. לא ידעתי אם אשאר עורך-דין אחרי ההתמחות, אבל אהבתי את העבודה, נהניתי ממנה, קיבלתי פידבקים טובים מרם כספי ומאביו, מיכה כספי, והרגשתי טוב במשרד, אז נשארתי עורך-דין.

"אחרי ההתמחות נשארתי במשרד עוד מספר שנים, עבדתי צמוד לרמי, ולמדתי ממנו הרבה. אחרי כשלוש שנים התקבלתי כשותף צעיר. בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה לצאת לעצמאות, ונקרתה בדרכי הזדמנות להקים את משרד קנטור-אלחנני-טל יחד עם דליה טל, שבדיוק עזבה את בנק ישראל, וישראל קנטור שהיה עצמאי. מאז אני באותו מקום כבר 23 שנה".

התיק הראשון שלי > "בחיים לא אשכח את התיק הגדול הראשון שטיפלתי בו - תיק של תיירת גרמנייה שננשכה על-ידי כריש באילת. היא הגישה תביעה נגד משרד הפנים ועיריית אילת, ואני טיפלתי בתיק מטעם משרד כספי. הייתי צריך לעשות מחקר מקיף על הנושא, בתקופה שהמידע לא היה נגיש כמו היום. לא היה אינטרנט ומאגרים במחשב ואני התכתבתי עם גופים בדרום אפריקה, באוסטרליה ובארה"ב. התייעצתי עם ביולוגים- ימיים על שאלת הציפיות, כמה צריך לצפות את הסכנה שכריש יתקוף אדם באילת, כי זה דבר שקרה מעט מאוד פעמים.

"התיק נגמר בפשרה, אז לא זכיתי לראות את כל המחקר שעשיתי מגיע לכדי הכרעה בבית המשפט, אבל זה היה תיק מעניין מאוד גם ברמה העובדתית וגם מבחינת המחקר המשפטי".

מצב המקצוע > "גם כשאני סיימתי ללמוד משפטים אמרו שיש יותר מדי עורכי דין, שמספרם גדול מדי ויהיה קשה למצוא עבודה במקצוע. אבל מיכה כספי, אבא של רם כספי, אמר לי בזמנו שבצמרת יש תמיד מקום למוכשרים. זה ברור שיש יותר מדי עורכי דין בישראל ברמה הלאומית, ושהמשק שלנו לא צריך כל-כך הרבה עורכי דין. כהשכלה בסיסית זו השכלה חשובה וטובה, אבל לא כולם מוכרחים לעסוק בזה. רבים בכל זאת עוסקים במקצוע, ולא קשה לראות שיש ירידה משמעותית ברמת עורכי הדין ובאיכות המקצוע.

"היום אני רואה הרבה עורכי דין, שמדברים אחרת, בשפה לא ראויה בבית המשפט. לפעמים אני יושב באולם ונדהם מהאמירות שאני שומע. ליבי יוצא אל השופטים שצריכים לשמוע דברים חמורים מבחינת רמת הטיעון וחוסר הקולגיאליות באולם, ובכל זאת לנהוג באיפוק המתחייב מתפקידם. עורכי דין משתמשים בלשון בוטה, משתלחת, טוענים טענות שהם יודעים שאין מאחוריהן כלום, ואם אתה לא יודע שאין מאחוריהן כלום אז זה עוד יותר גרוע, כי הציפייה היא שעורך דין ידע במה יש ממש ובמה אין.

"לא תמיד אלו עורכי הדין הצעירים שנוהגים כך. יש עורכי דין צעירים מצוינים, שתענוג לנהל משא-ומתן מולם או להופיע מולם בבית המשפט, וההתמודדות היא אינטלקטואלית אמיתית, אבל בסך הכול יש ירידה ברמת המקצוע וכפועל יוצא גם בתרבות הדיבור בין זה לזה. הופעתי לאחרונה בדיון שהיה בו עורך דין לא צעיר, מוכר ומכובד, שקרא לעורך הדין שהופיע מולו 'שקרן' 4 פעמים. זה דבר שלא היה קורה פעם, וגם לא צריך לקרות היום. אבל כנראה שזה חלק מהשיח הציבורי. אתה שומע שבטלוויזיה אומרים שקרן, בכנסת אומרים שקרן ובכל מקום אחר רמת הדיבור היא כזאת, אז זה מחלחל גם לבית המשפט ולשיח בין עורכי הדין".

סדר יום > "אני קם בסביבות שבע בבוקר. דבר ראשון שאני עושה זה לקרוא את כל המיילים שהגיעו בלילה, אחרי שהלכתי לישון. אני כל הזמן עוקב אחרי מיילים מהארץ ומחו"ל. אחר-כך אני אוכל ארוחת בוקר, ובמקביל עובר על כותרות העיתונים. אם אין לי דיון או פגישה מוקדמת, אני מגיע למשרד בסביבות 9:00-9:30 ואז מתחיל מרוץ. יש לי עבודה 24 שעות ביממה. העבודה נמצאת לך בראש, בטלפון, במחשב, זה לא דבר שאפשר להשתחרר ממנו גם אם יוצאים מהמשרד.

"בצהריים הייתי משתדל לעשות הפסקה של חצי שעה, אבל בזמן האחרון לא כל-כך יוצא לי, אז מביאים לי את האוכל למשרד. פעמיים בשבוע אני עורך במסעדה פגישות צהריים עם לקוחות. אחרי ארוחת הצהריים אני חוזר למשרד ומחדש את המרוץ בין הפגישות, הטלפונים, קריאה ותיקון מסמכים, הנחיות לעורכי-הדין ועוד.

"אני משתדל לצאת מהמשרד בין שבע לשמונה בערב. אני מאוד יעיל בעבודה, כשאני מתרכז אני מתרכז ואני מייצר תוצאות טובות בזמן יחסית קצר. בלי להתייהר ההספק שלי באמת מעולה, כי אני לא מבזבז זמן. אין מצב שמישהו יושב אצלי בחדר ואני אדבר בטלפון עם מישהו אחר, אלא אם כן זו שיחה של דקה לתאם משהו.

"הזמן שלי מנוצל בצורה מאוד יעילה ולכן ההספק שלי גבוה, מה שמאפשר לי להגיע הביתה בשעה סבירה. קורה שיש עומס או משהו מאוד דחוף ואז היום שלי נמשך עד שעות יותר מאוחרות, וקורה שאני מצליח לצאת יותר מוקדם, אפילו בשש בערב. אבל אני יוצא בין שמונה לתשע בערב, יותר מאשר בשש. כשאני מגיע הביתה, אני יושב קצת עם אודליה, אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב, אני מספיק לעשות קצת ספורט ולבלות חלק מהותי של היום בבית. בבית אני בודק שוב מיילים ומוודא שאין דברים דחופים שצריך להשיב אליהם, ובסביבות חצות אני סוגר את היום".

ספורט > "ספורט היה תחביב גדול שלי בצעירותי. אהבתי כדורגל ועוד יותר מזה אהבתי כדורסל, ובמשך שנים, גם כשהייתי עורך-דין, שיחקתי כדורסל עם חברים. עם השנים לא היה לי זמן וגם לא היה עם מי לשחק, ואיכשהו התחביב הזה הלך לאיבוד. היום אני עושה ספורט רק כי אני חייב, כיוון שאומרים שזה בריא. זה ספורט לא מהנה, אלא רק בשביל לשמור על כושר גופני. אני לא הולך למכון כושר, אני לא אוהב את זה, לכן סידרתי לי חדר כושר במרתף בבית. יש לי שם אופני כושר והליכון ואני משתדל להשתמש בהם".

מוזיקה > "אחד התחביבים המשמעותיים בחיי, והאהבה הגדולה שלי, זה מוזיקה. יש לי בערך 800 דיסקים בבית, מכל הז'אנרים והסוגים כמעט. אני שומע מוזיקה קלאסית, ג'ז, מוזיקה ישראלית, ברזילאית ויוונית ואוהב את הכול. אני לא יכול לעבור ליד חנות דיסקים בלי לרכוש דיסק. אני לא רק מקשיב הרבה למוזיקה, אלא מתעניין במוזיקה ובמוזיקאים. יש לי מערכות מוזיקה מעולות בבית וברכב, ותמיד, איפה שלא אהיה, מתנגנת מוזיקה ברקע.

"כשאני בחו"ל הדבר הראשון שאני מחפש זה מועדוני ג'ז או מקומות אינטימיים שיש בהם מופעים מיוחדים. אני לא הולך להופעות באצטדיונים. את זה אני לא אוהב. זו חוויה המונית של 50-100 אלף איש, שיש בה פחות קשר עם המוזיקה והאמן. הבן שלי תמיד אומר שאני יכול להתפרנס בכבוד מלפתור חידוני טריוויה במוזיקה. אני מזהה כמעט כל שיר כבר מהתו הראשון שמשמיעים ממנו".

קריאה > "אני אוהב לקרוא, אבל לצערי אני לא מגיע לזה כמו שהייתי רוצה. הרבה עורכי דין שהתראיינו במדור הזה אמרו שהם קוראים המון ספרים כל הזמן או קוראים כמה ספרים במקביל. שאלתי את עצמי מאיפה יש להם זמן לקרוא. קשה למצוא את הזמן, אבל לי יותר קשה למצוא את הראש לקריאה. צריך להגיע להורדת מפלס המתח כדי להיכנס לתוך ספר. כשזה קורה זה נפלא, אבל זה קורה לי פחות ממה שהייתי רוצה.

"אשתי מצליחה לקרוא כל הזמן, גם אם יש לה רק רבע שעה פנויה, אבל אני לא יכול לקרוא רבע שעה, אני צריך לקרוא שעתיים. אני צריך שהראש יהיה פנוי ושמפלס המתח שנבנה כל היום ירד. בחופשות אני מחסל ספרים, אבל ביום-יום יכולים לעבור כמה שבועות לפני שאפתח את הספר שמונח ומסומן במקום שהפסקתי לקרוא בפעם הקודמת".

טלוויזיה וקולנוע > "טלוויזיה אני רואה מעט מאוד. אם אני רואה טלוויזיה זה בעיקר חדשות, או אם יש איזה ראיון עם מישהו שמעניין אותי לשמוע אותו, או שאני מכיר אותו או שזה נושא שמעניין אותי. היום הטלוויזיה משמשת בעיקר כדי לראות סרטים. בשנים האחרונות בגלל שיש כאלה אמצעים משוכללים לצפייה ביתית בסרטים, ואפשר להשיג את כל הסרטים האחרונים בספריות הדי.וי.די, אנחנו רואים הרבה סרטים בבית במקום בקולנוע. מדי פעם אנחנו גם יוצאים לקולנוע, אבל בעבר יצאנו יותר".

אלמלא הייתי עורך דין > "כנראה הייתי רופא, כי זה היה המסלול השני שהתלבטתי אם ללכת בו. אבל מה שבאמת הייתי רוצה לעשות זה לכתוב, להתבטא, להביע את עצמי באמצעות כתיבה עיתונאית או ספרותית. משהו שנמצא על הגבול בין עיתונות לספרות".

לא יודעים עליי > "אנשים לא תמיד מבינים את הרגישות שלי ולא יודעים להעריך כמה אני נפגע מדברים מסוימים, כמו שרירות ואמירת 'לא' רק בשביל לומר 'לא', ולא בגלל שיש בכך טעם".

בעוד 10 שנים > "הייתי רוצה להיות במצב שבו אוכל להעביר יותר ויותר אחריות לאחרים. להיות פחות אחראי ברמה האישית הצמודה לעבודה שהמשרד שלנו מייצר, ובמקום לצאת בין שמונה לתשע בערב מהעבודה, לצאת בין ארבע לחמש, ואולי אפילו להישאר בבית יום אחד בשבוע, להסתכל על הים ולעבוד באיזי. אני רוצה לפרוק מעל עצמי חלק מהאחריות שרובצת עלי היום. גם היום אני מעביר הרבה יותר אחריות ממה שעשיתי לפני 10 ו-15 שנה. אני מקווה שזה תהליך שיימשך".

רזומה > עו"ד ירון אלחנני (57), נולד בתל-אביב ומתגורר בארסוף. נשוי לאודליה ואב לשניים: יונתן (26) ולינוי (20) * שותף-מייסד במשרד עוה"ד קנטור-אלחנני-טל, מהמובילים בתחומי הבנקאות והפיננסים * מתמחה בנדל"ן, ליטיגציה אזרחית-מסחרית וכן בפירוק, כינוס ושיקום חברות * בין לקוחותיו, קרן קיימת לישראל בפרשיית הפטריארך היווני, חברת פיליפ מוריס בתביעות הייצוגיות נגדה (בגין נזקי עישון), בנק מזרחי-טפחות בכינוסי נכסים במיזמי נדל"ן גדולים.