עורכי דין ביום, סופרים בלילה: יובל אלבשן, עדי לויט ובני דון-יחייא משיקים ספרים פרי-עטם

ביום הם כותבים תצהירים וכתבי תביעה והגנה, לובשים גלימה ומנסים להשיג עבור הלקוח את מבוקשו - אבל בשעות הלילה הם רוכנים אל המקלדת וכותבים סיפורת ; כמעט בו-זמנית רואים אור ספרים חדשים של 3 עורכי דין

גם עבור למדנים גדולים משכילים ובעלי תארים, מקבל המקצוע, או שמא התואר, "סופר", הילה של כבוד ואפילו קדושה. איש המילה הכתובה אינו ידוע כבעל נכסים או פרנסה בשפע, ועדיין רבים וטובים שואפים לקבל את התואר הזה, חולמים על היום שבו ייכנסו לחנות הספרים והיצירה שלהם תעמוד לה על המדף או על שולחנות התצוגה.

עורכי דין שכותבים בנושא עיסוקם יש הרבה. אבל הספרים החדשים של יובל אלבשן, בני דון-יחייא ועדי לויט שראו אור כמעט בו-זמנית, אינם בדיוק כאלה. עו"ד דון-יחייא, אחד המומחים הבולטים בארץ לדיני משפחה, כבר כתב מספר ספרים בענייני גירושים וספיחיהם. יובל אלבשן, סמנכ"ל עמותת ידיד המסייעת לאוכלוסיות חלשות במאבקים משפטיים, כבר הוציא את הספר "זרים במשפט", על הצדק החלקי שזוכים לו אלה שידם אינה משגת. אפשר לומר שמבין השלושה, רק עו"ד עדי לויט עוד לא זכה להחזיק בספר משלו.

הפושטק הפואטי בפעולה

שלושתם נרתעים מלהכתיר את עצמם כסופרים, מי בצניעות ומי בהתרסה. "המילה 'סופר' גדולה מדי", אומר דון-יחייא. "אני רואה את עצמי יותר ויותר ככותב שבשלב זה מתמקד בצילום רנטגן של המוסד המרתק ביותר בחברה האנושית: נישואים".

* אבל יש בזה איזה סוג של מימוש פנטזיה, "להיות סופר", לא?

אלבשן: "אכן מדובר בחלום שליווה אותי מאז שידעתי את עצמי. מאז ומעולם ליוו אותי הספרים והיו תקופות קשות שהם היו החברים הכי טובים שלי והצילו אותי ביותר ממובן אחד. כך שכתיבת הרומן הייתה הגשמת חלום, אבל אני עוד לא מעז לספר זאת לעצמי, כי אני בטח לא אאמין לזה".

לויט שמח לפוצץ את הרומנטיקה של שולחן הכתיבה. "אין לי ולא הייתה לי פנטזיה להיות שום דבר שאינני. אני לא אוהב את התווית של "סופר", ממש כשם שאיני אוהב את התווית של "עורך דין". לכל היותר אני אסכים להגדרה של "פושטק פואטי".

"תמיד פלורה" של אלבשן לוקח את הקורא למסע של אלה, היא פלורה, בעקבות מכתבים שהשאיר אביה, כדי שתקרא לאחר מותו ותוכל להכירו. מבין שלושת הספרים, נדמה ש"פלורה" הלך הכי רחוק מעולם המשפט, אך קשה שלא לראות בניסיון הספרותי של אלבשן המשך של פעילותו החברתית.

הפרדה כוזבת

הספר של אלבשן מנסה לנסח השקפת עולם תרבותית וחינוכית שראוי לגדל עליה את הדור הבא. במובן הזה, מבלי ללבוש את הגלימה, הוא עושה שירות לא רע להשקפת העולם שלו. אלבשן מקבל את ההערה הזאת, אבל ממהר לסייג אותה.

"אם השאלה היא האם הספר נכתב כחלק מארגז הכלים של התיקון החברתי שאני נושא בתרמיל הגב שלי, התשובה היא לאו רבתי", הוא טוען, ובאותה נשימה קושר את הקצוות. "עם זאת, מאחר שהעיסוק המקצועי שלי בא אף הוא מהבטן, לא מפתיע שאותו כוח מניע שמוביל בחיי המקצועיים חומק לתוך הספר ומגייס גם אותו".

* אז אין הבדל בין יובל הסופר ליובל המשפטן?

"אני מתנגד נחרצות להפרדה הכוזבת בין 'האדם' בחייו הפרטיים לבין 'איש המקצוע' שבו. הפרדה שמאפשרת לרבים מעורכי הדין לדבר גבוהה גבוהה ולזנוח את האנושיות, ההגינות ואת ערכי היסוד, משעה שהם עוטים על עצמם את הגלימות השחורות".

ואם גלשנו לביקורת על אופיו של המקצוע המשותף, גם ללויט יש מה לתרום. "לתחום ההתמחות שלי קוראים 'קניין רוחני'", הוא אומר, "פרדוקס בפני עצמו. קחו למשל פטנט, בשביל לזכות בו צריך שההמצאה תהיה חדשה, שהיא לא תהיה מובנת מאליה ושהיא תהיה מועילה. אין כזה דבר. הכל הבל הבלים. אין חדש תחת השמש".

לא שווים את הנייר

הספר של לויט, "לבלוע את אלוהים", עוסק בהמצאה שמתיימרת ליצור תרופה הכוללת בתוכה מהות אלוהית. הממציא, עורך דין העוסק בפטנטים, מצליח לקבל מקדמה על הרעיון מחברת תרופות בינלאומית, ששולחת אותו למסע אחר אלוהים אוניברסלי שידבר לכולם, מעבר לתרבויות ולדתות השונות. קשה שלא להבחין בביקורת שעולה מהספר, אפילו כשמתמצתים את העלילה לכמה שורות.

בעצם, מסביר לויט, הביקורת הזו הייתה אחת הסיבות לכתיבה. סוג של סאטירה מקצועית. "יש קלות בלתי נסבלת של רישום פטנטים שלא שווים את הנייר שהם כתובים עליו. זו סאטירה על דברים רבים שאלמלא היו מצחיקים הם היו יכולים להיות נורא עצובים".

* כתיבה ספרותית היא עניין לשעות הפנאי או שהיא חלק מהיומיום שלכם?

דון-יחייא: "הכתיבה אינה חלק מיום יומי, אלא מליל לילי. רק כשאני מסיים את עבודתי השוטפת במשרד, ונותרת בי עדיין מעט לחלוחית, אני מתפנה לכתיבה. זה לא קורה מספיק. את מרבית סיפורי כתבתי בחופשות קיץ בחו"ל. המוזה אוהבת תנאים מפנקים".

* כמה זה שונה מכתיבה של מסמכים משפטיים?

"המבט היה פנימה לתוכי ולא החוצה אל עבר כס השופט או לעבר יציע הציבור", מספר אלבשן. "השופט הפנימי שבי לא איפשר לי שלא לומר את האמת ובאמת את כל האמת ורק אותה. דווקא כעורך דין אשר מורגל להתחבא מאחורי מילים ולהשתמש בהם כמחסה, הרי שהפעם המילים קיבלו תפקיד הפוך, של אזמל ניתוח. למעשה, אלה שני עולמות נפרדים שלא קשורים זה לזה למעט העובדה האקראית ששניהם מוקלדים באותן אצבעות לתוך אותו מחשב נישא. לא בכדי בחרתי לא להזכיר ולו במילה אחת, ברומן, את תופעת המשפט או את עריכת הדין".

* מסמכים משפטיים עוסקים בעובדות. בספר מותר, ואפילו רצוי, להתרחק מהאמת ולבדות עובדות ואירועים. האם הכתיבה היא היפוכה של עבודת העו"ד?

"בעוד שהמשפט חותר אל האמת אבל פעמים רבות עומדים בדרכו מכשולים רבים שמונעים ממנו להגיע אליה", מסביר אלבשן, "הרי שבתהליך הכתיבה, אין אפשרות לחמוק מהאמת. בעומקים האלה רק האמיתות המוחלטות מצליחות לשרוד. בכתיבה אין את מנגנוני ההגנה שיש לנו במשפט והעדרם מונע מאיתנו את ה'חסד' של שקרים שבנויים היטב".

לויט מסכים. "הכתיבה והמשפט זה בדיוק אותו דבר. לצערי, הצד שכנגד, יהיה אשר יהיה, מציג בדרך קבע שורה של מצגי שווא משפטיים ועובדתיים. אני הלוחם של האמת הצרופה. פוליטיקלי קורקט זה לא ממש אני. לא בספר ולא בבית המשפט".

המציאות היא בראש

אבל הכי מפתיעה תשובתו של דון-יחייא, ש"במשפחות הכי טובות" נקרא כאוסף של חוויות ממבחר התיקים שלו. הספר מרכז סיפורים על זוגיות, בעיקר כזו שכבר החמיצה, אבל רוב הבעלים והנשים שמככבים בספר לא היו ולא נבראו.

"בניגוד לדעה הרווחת - הדמיון עולה על המציאות", מסביר דון-יחייא. "מיטב הפואנטות וסיומי ההפתעה בסיפורים שלי התחוללו אכן במציאות - זו הרוחשת בראשי. אבל המפגשים האישיים עם הלקוחות והדרמות שאני משתתף בהן בבתי המשפט מדשנים את הכתיבה. השתדלתי לכתוב באופן שהקורא יחוש שהדברים קרו באמת, או שיקרו ביום מן הימים".

דון-יחייא מזכיר, אם שכחנו, שהעובדות הן רק עניין של פרשנות, ושהאמת לא מככבת גם בבית המשפט. "בתחום שלי, דיני משפחה, האמת אינה מצרך החודש", הוא אומר. לגבי האופן שבו הוא ניגש למלאכה, דון-יחייא מגלה כי לפעמים קשה להשיל את הגלימה. "חלק ניכר מעבודתי כרוך בכתיבת מסמכים משפטיים, שלעתים אני שוזר בהם נימים ספרותיים. בכתיבה הספרותית אני נאבק בסממנים של סגנון מקצועי-משפטי, המסתנן בשטף ההקלדה".

אלבשן ודון-יחייא מתרפקים על חוויית הכתיבה. אלבשן רואה בכתיבה המשפטית ניסיון לתת לעובדות פרשנות שתשרת את המטרה. "בכתיבת הרומן השתחררתי מהמגבלה הזו, ויכולתי לברוא לעצמי את המציאות ולא רק להתחכם בפרשנותה. הכניסה לנעליו של בורא עולם הייתה משחררת בתחושת החירות הפנימית שאפפה אותי בזמן הכתיבה".

דון-יחייא חוגג בכתיבה הספרותית את היעדרו של תאריך הדיון. "בסיפורים לא הכתיבה עיקר, אלא המחיקה. במסמכי בית משפט, הכתיבה נתונה לאכזריותו של פטיש הדד-ליין. הכתיבה הספרותית משוחררת מעריצותם של מחוגי השעון, אבל הלוקסוס הזה גורם למאבק מתיש ומענג בכל מילה ובעיקר למציאת המהפך העלילתי שישאיר את הקורא פעור פה".

צרו איתנו קשר *5988