ביבי לא עושה טעויות, בינתיים

בנימין נתניהו נכנס השבוע לסבב תבשילים במטבח רותח, שמנוני וחלקלק. אין סימני פאניקה. בינתיים. אין שגיאות ונפילות, הוא מתנהל בשקט, מאופק (!), מקשיב (ביבי?! מקשיב?!). לא עשה טעות אסטרטגית מאז הבחירות. מוחל על כבודו מול האגו המופגן והמתפרץ של ציפי לבני (מי כמוהו מכיר את זה מעצמו). בצעדים מהירים וקצרים, כשהוא מתאמץ למחוק את המבט היהיר-תלוש מהעיניים, הוא מתזז בין חדרים יגעים במצודת זאב, לפאר השמרני שהוא כה מחבב ב"קינג דיוויד" בירושלים, סוויטות במלונות תל אביב, חדרי ישיבות יומרניים במשרדי עורכי דין מקורבים (שיחות סודיות) ולשכתו בכנסת (פגישות גלויות).

ביבי במלכוד: מה שיש לו לא מספיק לו. בביתו, הליכוד, מחכים לו כמה בפינה, מולו מפלגה, קדימה, שמשתוקקת להתחבר איתו אבל הראש שלה מסרבת, וראש מפלגה, עבודה, שרוצה להיכנס אליו, אבל המפלגה שלו מתנגדת. ביבי, שמשחק שחמט עם בניו, מחפש הצרחה.

לאט לאט, הוא מגיע להארה שצפרדעים מטוגנות יהיו המנה העיקרית שלו בקדנציה הזו, לפחות בחצי השנה הלוהטת הבאה (הוא ישאיר את השטיח האדום פרוס לציפי או לחברי קדימה האחרים), שלא חשוב מה יעשה או לא יעשה, הוא ייתקל בטינה אישית, שנאה פוליטית וקנאה מתובלת בכושר ורבלי דמגוגי נדיר של אלה שכבר סופרים לאחור את נפילתו. הוא עצמו אולי יוכל לזה, אבל מה יקרה לקואליציה שלו כאשר לבני, בוז'י הרצוג ושלי יחימוביץ' יעמדו, למשל, על דוכן הכנסת ויציגו את אלי ישי, ש"ס, כ"קפיטליסט חזירי" שמפקיר את העניים?

נתניהו מתכוון ברצינות. חולם על הרגע הזה. מאז נזרק, 1999, בבושה גדולה מראשות הממשלה. מאז מוטט, 2006, את הליכוד לקרשים והתחיל לבנות אותו מחדש. הוא מת להוכיח את עצמו, מת להפתיע, להשאיר אותם פעורי פה. את האמריקנים והאיראנים, אובמה וקלינטון, מובארק, עבדאללה ומחמוד עבאס (אבו מאזן), גם סרקוזי הצרפתי, בראון האנגלי, מרקל הגרמניה וארדואן הטורקי (יגיע לביקור?). הוא יתאמץ לקבל אישור מעופר עיני, שרגא ברוש, ארגונים חברתיים, אפילו מהתקשורת ה"עוינת". עוד לא היה כאן ראש ממשלה שכל כך כל כך רצה להצליח. להפוך את המדינה, להיות מנהיג.

לכאורה, ביבי יכול היה להיות מנצח מובטח מראש. הוא מחליף ממשלה כושלת ודברנית מהגרועות שהיו. מלחמת לבנון השנייה, ממצאי ועדת וינוגרד, מלחמת עזה שמתבררת ככישלון פוליטי ומדיני, שום התקדמות בקשר עם השכנות, חשיפת מעללי אולמרט ושות' בכסף של אחרים, הסברה כושלת, יחסי חוץ מביכים, אבטלה מזנקת, שבר כלכלי, דיכאון פנימי, וגלעד שליט עוד מעט 1,000 ימים בבור השבי. אבל העבר, כמו העבר, מת. ביבי יצטרך להוכיח. מלוא חובת ההוכחה מוטלת עליו, כאשר על רגליו קשורות משקולות בטון של מפלגות ימין שלא התגברו עדיין על תחושת ההתנצלות וההתבטלות כלפי השמאל המלא מעצמו על היותו "שפוי", "הומני", והממשיכות לתחזק את ההטבעה ההיסטורית של "דופקים אותנו".

הפעם (מקווה, מקווים) ביבי למד מלקחי העבר. הלשכה שלו מתוכננת להיות ביצועית, מצומצמת-אגו, עם סוג של חברות, מתינות, שקט פנימי, אפילו אינטימיות, שכבר נבנו בזכות נתן אשל, המיועד להיות ראש לשכתו. הדגם האידיאלי של יחיאל קדישאי אצל מנחם בגין המנוח. יש כימיה בין אשל לנתניהו, יש ביטחון, אמון, נינוחות. ביבי איש חשדן, לא פתוח, לא חם, מתרחק מקשר אישי. נתן אשל הצליח לפרוץ את הסגר (שיכול להיות קטלני) של שרה וביבי. אשל יכול להיכנס לביבי ולומר לו, בלי לרפד, שהוא טועה. עם אשל אפשר לדבר על בעיות, אי-סדר ותסבוכות אישיות. הוא יטפל.

stella-k@globes.co.il