עשירים סובלים יותר במיתון

לא מפתיע שדווקא העיתון "פייננשל טיימס" יידרש בכזו הרחבה למיתון: הרי קוראינו הם אלה שסובלים ממנו הכי הרבה. זאת לפחות הייתה המסקנה שלי מקריאת מחקרם של ג'ונתן פרקר ושל אנט ויסינג-יורגנסן, שני כלכלנים מאוניברסיטת נורת'ווסטרן. במחקרם, המבוסס על מידע שנאסף בארצות הברית, נמצא מ*תאם גבוה בין מי שמבזבזים הכי הרבה כסף לבין מי שרמת ההוצאה שלהם משתנה הכי הרבה.

שיעור הצריכה של משקי הבית בעשירון העליון סובל מתנודות גדולות פי עשרה ביחס לרוב האוכלוסייה (שהם בתי האב משמונת העשירונים התחתונים). לכן, בעוד שהירידה בצריכה הכללית נחווית אצל רוב בני האדם כטרדה זניחה, הרי שלגבי אלה שנמצאים קרוב לפסגה מדובר בזעזוע משמעותי - והכוונה לא רק לאוליגרכים רוסים: מספיקה הוצאת כספים כפולה מהממוצע כדי להיחשב לחבר בעשירון העליון של ההוצאות.

כלכלנים נוספים בארצות הברית הגיעו למסקנות דומות. שיין ג'נסן וסטיבן שור בדקו את הטענה המוכרת, שלפיה ההכנסה למשק בית (שהיא אינדיקטור להוצאה) נעשתה הפכפכה יותר בתקופה המודרנית. מסקנתם הייתה כי הדבר נכון רק לגבי העשירים: שיעור ההכנסה של העשירים מתוך סך כל ההכנסה הלאומית בארה"ב זינק בתקופות הפריחה של שנות ה-80 וה-90 ושנות האלפיים, אך דשדש ואפילו צנח בתקופות המיתון שביניהן.

לא שאני מזדהה דווקא עם מי ששפר עליו גורלו: אין ספק שהוצאת הילדים מבית הספר הפרטי ומכירת מכונית הספורט בהפסד הן אירועים מצערים, אך רוב האנשים מעולם לא נהנו מזכויות היתר הללו גם במקור. עם זאת, המחקרים הללו חושפים אמת שנוטים להתעלם ממנה במסגרת הקינה הכללית על המיתון: כל אחד חווה את המיתון באופן אחר. לאחדים קשה מאוד, ולאחרים המצב ממש בסדר גמור. הדיווחים המתמקדים בממוצעים העגומים אינם מייצגים את מלוא המורכבות של החוויה.

לינדזי מקמילן, כלכלנית במרכז לארגון ציבורי ושיווקי באוניברסיטת בריסטול, הסכימה לחקור בשבילי את הסוגיה. היא בדקה מידע שנאסף ב"סקר משקי הבית הבריטיים" (British Household Panel Survey), הבודק מאז 1991 אלפי משפחות בריטיות. מקמילן גילתה שיותר ממחצית המשפחות חוו עלייה משמעותית בהכנסות ב-1993 בהשוואה ל-1991, וכי אחת משש משפחות חוותה עלייה של יותר מ-50% בהכנסה בשנתיים האלה, שהתאפיינו דווקא בצמיחה כלכלית ממוצעת נמוכה ביותר. הנתונים היו דומים מאוד גם בהשוואת השנים 1994 ו-1996, שבהן חוותה הכלכלה צמיחה ערנית. במילים אחרות, השינויים בחוויה האישית האפילו לחלוטין על ההבדל האובייקטיבי בין מצבי צמיחה וקיפאון בכלכלה.

גם בעסקים משתנות הנסיבות האישיות במידה רבה. אנו רגילים לסיפורים על הצלחות פתאומיות בשוקי הנישה: "פייננשל טיימס" דיווח על הצלחת יצרני המזון הקפוא, הפיזיותרפיסטים, ואפילו חברה שמוכרת אוכל שפג תוקפו. זה כמובן נכון, אך גם במסגרת מגזר מצומצם יש עדיין מנצחים ומפסידים: ג'ונתן הסקל מאימפריאל קולג', הנהנה מגישה למידע חסוי בנושאים עסקיים, גילה שהחברות הבריטיות המדורגות בעשירון התפוקה העליון במגזר ייצור כלשהו משיגות מכל עובד שלהן תפוקה גבוהה פי חמישה, בהשוואה לחברות המדורגות בעשירון התפוקה התחתון באותו מגזר ייצור.

הלקח שהעסקים אמורים ללמוד מכך הוא שלכל צרכן, לכל לקוח ולכל ספק יש חוויה אישית של המיתון, וכי עבור כמה מהם החוויה הזאת עשויה להיות שפירה להפתיע. היתרון מגיע מיכולתו של עסק להבדיל בין הלקוחות המתקשים לבין הלקוחות המשגשגים.

סטיבן דאבנר, אחד ממחברי הספר "פריקונומיקס", הביא לתשומת לבי את קיומה של ערכת תפירה מעור עגל במחיר 975 דולר, שעוצבה במטרה "לקצץ בהוצאות על תפירת העילית בתיקון חליפות". אוקי, די ברור שלא כולם סובלים מהמיתון.