בוטל הסכם הגירושין של היהלומן אייל שכטר; "נועד להבריח נכסים מנושיו לאשתו"

חייבים רבים מנצלים הסכמי ממון ופרידה כדי להבריח נכסים מנושיהם. החוק מאפשר לבטל נכסים שהוענקו בלא תמורה ריאלית בשנתיים שקדמו לפשיטת-הרגל, מתוך העיקרון ש"על אדם לשלם את חובותיו, קודם שיהיה נדיב" כלפי קרוביו. אחד החריגים לכלל הוא מכירת נכס לקונה בתום-לב.

במקרה זה נחתם הסכם הגירושין חודשיים לפני מתן הגט ו-3 חודשים לפני מתן הצו לכינוס נכסיו. הנאמן עו"ד עדי בראונשטיין טען כי מדובר בהענקת מירמה, משום ששכטר היה חדל פירעון.

לדבריו, שכטר התחייב בהסכם לשלם לגרושתו סכומים חריגים עבור פושט-רגל, ובהם תשלומי איזון אישיים חודשיים בסך 7,000 דולר, מזונות ילדים בסך 13,500 שקל לחודש, דמי שכירות בסך 9,000 דולר עבור הבית ששכרה עם ילדיהם בהרצליה-פיתוח, מחצית מזכויותיו בביתו "במתנה" ועוד. בהסכם אף נקבע כי האישה מוותרת על כל טענותיה ותביעותיה בקשר לעסקי היהלומים שבבעלותו.

שכטר לא הגיב לבקשת ביטול ההסכם, שהגיש הנאמן. גרושתו טענה כי מדובר בגירושים כנים ולא פתאומיים, כי בזמן חתימת ההסכם לא ידעה על מצבו הכלכלי הרעוע, וכן כי ויתורה על חלקה בעסקי היהלומים מהווה תמורה סבירה לשאר התשלומים שתקבל. הנאמן והכנ"ר השיבו כי למעשה היא ויתרה רק על חובות עסקי היהלומים.

"קחי וקחי"

השופטת ורדה אלשיך ביטלה את ההסכם וציינה כי יש לבחון בעיקר את מארג ה"תן וקח" שנקבע בהסכם, תוך בחינת האיזון, הסבירות והשקילות של התמורות שנתן כל אחד מבני-הזוג, במקביל לבחינת תום-ליבם. אלשיך לא האמינה לגרושה שלא ידעה על מצבם האמיתי של עסקי בעלה, וקבעה כי היא ניסתה להציג עצמה "כאישה תמימה ובלתי ממולחת, כמי שלא ידעה דבר ולא חשדה בדבר".

כן נקבע כי בחינה אובייקטיבית של התמורות במסגרת ההסכם אינה נוטה לכיוון הסכם שיוצר מארג של 'תן וקח' אלא להסכם 'קחי וקחי'". (פש"ר 1947/05).