מדיניות התגמול הלוקה של הבנקים

ההרעה בבנקים מחדדת: שנה מוצלחת מזכה במענק וכשהעסק מסתבך איש לא משלם

הקשר בין תשואה ובונוסים למנהלי הבנקים לבין התעמעמות תחושת הסיכון המביאה אותם לקחת סיכוני יתר, נמצא מזה שנה על סדר יומו של המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו. "תגמול מנהלי הבנקים שנגזר מהתשואה לטווח קצר, הוא קטליזטור ללקיחת סיכונים ומוטיבציה ללקיחת סיכוני יתר", אמר חזקיהו ביולי הקודם. "צריך לשנות את השיטה. הם מקבלים בונוס שמן על רווחים, אבל כשיש הפסדים לא לוקחים מהם את הבונוס על רווחי העבר".

שכר בלי עונש

לפני מספר שבועות הוציא חזקיהו מכתב, ובו הנחה את הדירקטוריונים "לאמץ מדיניות תגמול הולמת" על בסיס תשעה עקרונות שפירט. הראשון שבהם הוא "התאמה לתוצאות הבנק לאורך זמן. למשל, דחיית תשלום הבונוסים על פני מספר שנים".

דוגמה לבעייתיות במתן בונוסים בגין ביצועי שנה ספציפית, אפשר למצוא בבנק אגוד. זאב אבלס, יו"ר אגוד ולשעבר המפקח על הבנקים, מכהן בתפקידו מאז נובמבר 1999, ובתקופה זו עמדה התשואה הממוצעת של אגוד על 2.8%. לא הישג מרשים במיוחד.

עלות שכרו של אבלס עמדה בשנת 2008 על 3.51 מיליון שקל, מתוכם 900 אלף שקל הם בונוס בגובה שש משכורות שקיבל בגין שנת 2007. הבונוס אושר לפי כל הכללים דרך ועדת הביקורת, דירקטוריון ואסיפה כללית. גם מנכ"ל הבנק חיים פרייליכמן קיבל בונוס זהה.

בשנת 2007 עמדה התשואה של בנק אגוד על 7.9%, אך ב-2008 צנחה התשואה ל-3.4% ולא נראה כי 2009 תהיה טובה יותר. ממוצע התשואה בשנתיים האחרונות הוא 5.6%. אם שאלת הבונוס לאבלס ופרייליכמן הייתה עולה לדיון כעת, על בסיס ביצועי שנתיים רצופות, האם היה נמצא שהם זכאים למענק של שש משכורות? סביר להניח שלא.

הסכם ההעסקה של פרייליכמן קובע כי הוא יקבל בונוס של שלוש משכורות החל מתשואה של 7.5%. ואם פרייליכמן לא אמור לקבל בונוס בגין תשואה הנמוכה מ-7.5%, נראה כי גם לאבלס לא מגיע. בטח לא שש משכורות.

יתרה מזאת, מחצית מהעלייה ברווחי אגוד בשנת 2007 הגיעה ממגזר הניהול הפיננסי שתרם 32 מיליון שקל, כרבע מרווחי הבנק. זאת בהשוואה ל-9 מיליון שקל בשנת 2006. באגוד הסבירו אז כי "העלייה ברווח נבעה מגידול בפעילות באג"ח קונצרניות וממשלתיות". ומה קרה בשנת 2008? תמונת ראי. מגזר הניהול הפיננסי הפסיד 13 מיליון שקל, בעיקר כי הבנק נאלץ להפריש 52 מיליון שקל בגין "ירידות ערך שאינן זמניות" בתיק האג"ח הקונצרניות.

והנה התמונה המלאה בדיוק כפי שחזקיהו תיאר. אותו גורם שהביא לעלייה ברווחי 2007 ולתשואה נאה המזכה בבונוס, גרם לירידת הרווח בשנת 2008 ולתשואה אפסית על ההון. אבל הבונוס של שש משכורות בגין 2007 כבר ניתן ולא יוחזר.

נפגע פריזמה

לפני שנה היה יובל גביש בדרך למעלה. תפקידו כמנהל בכיר בבנק לאומי, והמסלול הבנקאי הארוך והמוצלח שעשה, קרבו אותו לצמרת. חריצותו, הישגיו המוכחים ויכולתו להניע אנשים ולהביא תוצאות זכו להערכה גדולה בבנק. עוד תפקיד אחד, אולי שניים, והוא היה מגיע להנהלת הבנק.

אבל גביש רצה לקצר את הדרך, להגיע מהר יותר ואם אפשר גם לשפר את שכרו. כך הוא הסכים להצעה של חברו הוותיק רון לובש, מנכ"ל מרקסטון, לקבל את תפקיד מנכ"ל פריזמה, בית ההשקעות השני בגודלו שכבר אז היה חבוט משערוריות נמשכות, חילופי הנהלה ופדיונות גדולים בקרנות נאמנות ובקופות הגמל.

היה מי שהזהיר את גביש שהוא מכניס ראש בריא למיטה חולה, אבל הוא לא עמד בפני הפיתוי לעשות קפיצת דרך. הצלחה בפריזמה הייתה מזניקה אותו לליגה הבכירה של המנהלים, משם כבר סלולה הדרך לתפקיד מנכ"ל בנק או גוף גדול אחר.

גביש הוא אמנם בנקאי, אבל בשוק ההון יש לו ניסיון מוגבל. למרות זאת, הוא העריך שיוכל לאסוף סביבו צוות מקצועי שיחפה עליו. בכל מקרה, הבעיה של פריזמה, כך הוא חשב, אינה מקצועית אלא ניהולית והוא הרי ידוע כמנהל טוב. בשיחות פרטיות הוא הזכיר גם שחבילת התגמול קרצה לו מאוד. בשנה אחת בפריזמה הוא היה אמור לקבל תגמולים השווים לארבע שנות כהונה כמנכ"ל בנק לאומי למשכנתאות.

לרוע המזל התברר שהמציאות קצת שונה. יתכן שאם היה לגביש יותר זמן הוא היה מצליח לשקם את פריזמה ולהעמיד אותה על הרגליים, אבל כששוק האג"ח הקונצרניות התמוטט, ותשואות קופות הגמל של פריזמה התרסקו והעמיתים החלו לברוח.

פריזמה איבדה תוך שנה 3.2 מיליארד שקל מכספי עמיתים שעברו לקופות גמל אחרות או פדו את חסכונותיהם מבית השקעות שמחק להם רבע עד שליש מכספם. גם קרנות הנאמנות איבדו מיליארדי שקלים והחוב הבנקאי החל להעיק על מאזני החברה.

מנהלי קרן מרקסטון, אמיר קס ולובש, הבינו את עומק הבעיה ויזמו מהלך שנועד להציל מה שאפשר. פריזמה פורקה, קופות הגמל נמכרו למתחרה הגדולה פסגות תמורת מניות, ושרידי בית ההשקעות נמכרו לאקסלנס. פריזמה הביאה איתה לחתונה קרנות נאמנות מדממות וחוב ענק, וקיבלה נתח מחברת קרנות הנאמנות המשותפת.

כעת גביש יהפוך למנכ"ל לשעבר. אמנם עם מצנח זהב וחבילת פיצויים נאה ביותר שתסדר את עתידו הכלכלי, אבל גם היא תשאיר אותו מנכ"ל לשעבר שעשה תפקיד קצר בחברה כושלת ולא הרשים במיוחד. פריזמה, אם כן, השמידה קריירה של בנקאי נוסף, וכמו קודמו דב קוטלר, גם גביש זקוק כעת במהירות לתפקיד שיעניק לו רהביליטציה.

אין לו נחמה

שלמה נחמה מתוסכל. הוא נלחם בטחנות רוח ובאופן לא מפתיע מתקשה לנצח. בכל פעם שמוזכר שמו בתקשורת בהקשר זה או אחר, בין אם עקב פעילות עסקית בה הוא שותף ובין אם בהקשר של תפקיד אליו הוא מועמד, עולים גם הפסדי בנק הפועלים בשנתיים האחרונות, ומוזכרת אחריותו להם. גם העובדה כי כעת מתברר שכמעט כל הבנקים בעולם ספגו הפסדים גדולים באותם מכשירים בהם השקיע הפועלים, וכי גם בישראל אף בנק לא יצא נקי, לא עומדת לזכותו.

נחמה, עד לפני שנתיים היו"ר הכל יכול של בנק הפועלים, עזב את הבנק רגע לפני המשבר. כמה חודשים לאחר מכן החלו להיחשף הפסדי הענק של ההשקעות ב-SIV וב-MBS - נכון לעכשיו 1.5 מיליארד דולר - אבל העזיבה לא שחררה את נחמה מהאחריות להם.

מרגע שהחלה התמונה להתבהר והתברר גודל המחיקות הופנתה האצבע המאשימה כלפיו. "מי שזוקף לזכותו את זריחת השמש שייקח אחריות גם על הגשם", אמר לנו אז בסרקזם בכיר בבנק. מקהלת קולות מתוזמנת שעלתה מהבנק סימנה את נחמה כאחראי להחלטות הכה שגויות בדיעבד.

מן הסתם, לכל המעורבים בעניין היה מאוד נוח להסביר כי האחראי לשגיאות, קרי נחמה, כבר אינו נמצא בהפועלים. מקורביו אמנם טוענים כי אם הוא היה ניצב ליד ההגה כשנחשפו הבעיות הוא לא היה ממתין חצי שנה כדי לחתוך את ההפסד, אלא מוכר מיד, אבל משחקי "מה היה אילו", אינם רלוונטיים. מילא בנק הפועלים, אבל גם הדעה הרווחת שהשתרשה בתקשורת ובשוק ההון סימנה את נחמה כאחראי להשקעות הכושלות.

אחראי, ולא אשם, כי ההחלטות התקבלו בקונצנזוס מלא. המדיניות של נחמה כיו"ר דירקטוריון זכתה בזמנה למחיאות כפיים ולהסכמה פה אחד. גם לא נרשם תיעוד בדירקטוריון להתנגדות להחלטה להשקיע כמה מיליארדי דולרים, יותר ממחצית הון הבנק, בניירות ערך אמריקניים מסוכנים. אגב, באותו דירקטוריון ישב במרבית התקופה פרופ' אמיר ברנע, מומחה גדול לסיכונים.

אבל, כידוע, כשחוזרים על טענה שוב ושוב, בסוף היא מתקבעת כאמת, לפחות בתודעה הציבורית. העובדה שנחמה הוביל את בנק הפועלים במשך כמעט עשור להישגים גדולים נשכחה, שמו נקשר בהפסדים ואחריותו לפיאסקו כבר נחרטה עמוק כעובדה מוצקת.

כעת יש לו שתי אפשרויות, כל אחת רעה מרעותה. או להשלים עם כך ששמו התקבע בציבור כמי שקשור להשקעות מסוכנות, או לצאת למלחמה שסיכוייה נמוכים ולהסביר ש"אין לו אחות". נחמה שאינו נושא כרגע באף תפקיד רשמי, מעדיף נכון לעכשיו לא לעשות דבר, לשמור על שתיקה ולהמשיך להיות מתוסכל. *

צרו איתנו קשר *5988