שיעורים בניהול קבוצת כדורגל

לפני כשנה, אחת מסגני הנשיא של ברצלונה העלתה את המחשבה שג'וזף "פפ" גווארדיולה צריך להיות המאמן הבא של המועדון. אז זה נראה כמו רעיון מוזר: גווארדיולה היה בן 37 בלבד, ומעולם לא אימן לפני כן קבוצת כדורגל בוגרת ומקצוענית. לבטח הוא לא קיבל את המושכות לאחת מהקבוצות הגדולות ביותר בכדור הארץ. "זה נכון", אמרה סגנית הנשיא, "אבל גווארדיולה הוא קטאלוני, ולבארסה מזמן לא היה מאמן שגדל בתוך המערכת". ואז היא הוסיפה עוד טיעון: "כשוויקטור ואלדז הקטאלוני הפך לשוער הראשון של ברצלונה, הוא עדיין לא היה ברמה העולמית, אבל הוא למד איך לעשות את העבודה הזאת".

מעולם לא כתבתי על השיחה הזאת, כי בזמנו הנחתי שסגנית הנשיא מדמיינת. אבל חודשים בלבד לאחר מכן, גווארדיולה קיבל את התפקיד. לאחר מכן הוא הפך את הקבוצה התשושה של ברצלונה מהעונה הקודמת לקבוצה אותה מגדיר המאמן האיטלקי הגדול אריגו סאקי "יצירת הכדורגל הכי יפה של השנים האחרונות".

המינוי מלא ההשראה של גווארדיולה יכול ללמד שני שיעורים חשובים כל חברה: איך לבחור בוס, ואיך הבוס צריך לבחור את העובדים שלו.

מביא כדורים ופליימייקר

העניין עם גווארדיולה הוא קודם כל הזיהוי שלו עם ברצלונה, זיהוי שרודף אותו כמעט מלידה. הוא גדל בשכונה קטאלונית ובילה את רוב שנות חייו ברובע שבו נמצא הקאמפ נואו. ג'ימי בארנס כותב בספרו "בארסה: תשוקתם של אנשים", כי המקומיים עדיין זוכרים את גווארדיולה כילד רזה בן 15 שעובד כמביא כדורים בקאמפ נואו, ורץ בצורה לא חוקית אל תוך הדשא כדי לחבק שחקן בחצי גמר גביע אירופה ב-1986. הם זוכרים אותו גם כפליימייקר רזה, עומד על המרפסת של "בניין הגנרל" בברצלונה ב-1992, אוחז בידיו את גביע אירופה ואומר בקטאלונית: "Ja la teniu aqui" ("הנה, יש לכם את זה!"). הביטוי הזה עורר צמרמורת בקרב חלקים נרחבים בקהל, כי באופן סימבולי ומכוון הוא חיקה את הביטוי Ja soc aqui"" ("הנה אני!") של ג'וזף טראדלאס, הנשיא הקטאלוני, שאמר את הדברים כשחזר מגלות בצרפת לאחר מותו של הגנרל פרנקו.

גווארדיולה הוא קורא הדוק של ספרות קטאלונית. והוא בעצמו קטאלוני כל כך מושלם, עד כדי כך שעבור מעריציו הוא מעין סוג של דמות מפואמה קטאלונית מהמאה ה-19'. הציניקנים קוראים לו בלעג "המיתוס". אבל רוב אוהדי בארסה תמיד קיוו שיום אחד המיתוס יחזור למגרש כאיש הרזה שלהם על הקווים.

הרקע הזה חשוב, כי הוא עזר לגווארדיולה להבין את המרקם התרבותי של ברצלונה. הוא מבין איך האוהדים רוצים שבארסה תשחק: את הכדורגל ההתקפי, עם המסירות הקצרות והמהירות לכיוון האגפים, בדיוק כמו שההולנדי יוהן קרוייף הציג למועדון. קרוייף בעצם בנה את בית המקדש, וכל מי שהגיע אחריו צריך לתחזק את בית המקדש הזה ולנסות לשפר אותו.

לשמור על העובדים הטובים

אוהדי בארסה מסכימים. על-ידי כך שהבין את המרקם התרבותי, גווארדיולה התקבל באופן מיידי דווקא במועדון שבו באופן תמידי הדעות חלוקות ופלגים נלחמים אחד בשני. גווארדיולה הוא כמו העובד הקטן והלא מוכר שמקבל קידום לתפקיד המנכ"ל כי כולם אוהבים אותו והוא מבין את רוח החברה. גווארדיולה לא דומה למנכ"ל "הטאלנט", או במקרה הכדורגלני למאמנים מבחוץ, שמנסים לעיתים קרובות לשנות את התרבות השולטת בחברה או בקבוצה. ז'וזה מוריניו, למשל, זכה בתארים בצ'לסי אבל אף פעם לא התקבל ב-100% בגלל הטקטיקה ההגנתית שלו שפגעה בתרבות ההתקפית של הכדורגל האנגלי. וברגע שצ'לסי הפסיקה לנצח, מוריניו היה חייב לעזוב.

שחקנים זרים מצייתים לגווארדיולה כי הם יודעים שאין להם סיכוי לדחוק אותו החוצה. הם נשמעים באופן אדוק לשלושת העמודים אותם חילק לכל אחד משחקני הסגל לפני העונה, בהם כתב את "קוד ההתנהגות הטובה"; הם שומרים על העמדות שלהם במגרש; וכשהחלוץ סמואל אטו מעז לענות לו באימונים, הוא נשלח למקלחות. שחקני ברצלונה כל כך טובים, כך שכל עוד כל אחד מהם ישרת כהלכה את הקולקטיב, הם בוודאות יזכו בתארים.

והנה אולי השיעור המרכזי מעבודתו של גווארדיולה: הוא שמר את העובדים הטובים שלו במשרד. לפני שנה, כולם ציפו שברצלונה תמכור את אטו והנרי, שהיו בעייתיים למערכת, על המגרש ומחוצה לו. אבל גווארדיולה ידע שהמשאב הנדיר והחשוב ביותר בכדורגל הוא הכישרון. במקום לקנות שחקנים פחות מוכשרים אבל יותר נאמנים, הוא החליט להתעקש על הטובים ביותר. וכך הוא יצר מאטו, הנרי וליונל מסי את ההתקפה הכי מרגשת בכדורגל.

רק עוד צעד אחד נותר במסלול הקריירה של גווארדיולה: החלפתו של סנט ג'ורדי בתפקיד הפטרון הקדוש והרזה של קטאלוניה.

רוצה לקבל ישירות לתיבת המייל שלך את כל כתבות הספורט של סיימון קופר מהפייננשל טיימס? הירשם עכשיו בחינם לניוזלטר והתראות ספורט