מי אמר בשביל מה צריך פלייאוף?

הליגה הבטיחה, הפלייאוף העליון מקיים, רק שימשיך ככה בפיינל-פור. אחרי שני מחזורים כשרק פעם אחת מנצחת קבוצת הבית וגם זה בקושי, נפרש לפנינו פלייאוף מותח ומעניין. מלבד הסדרה בין ירושלים ונהריה, התוצאה בכל שאר הסדרות 1-1. הרבה עצבים, מהלכי קלאץ', מכות, השתטחויות על הפרקט וגם קצת כדורסל.

1. קריאת השכמה. אשקלון הגיעה אתמול למשחק השני בסדרה אחרי הנצחון הסנסציוני בנוקיה ונראה ששחקניה לקחו ברצינות את הצהרותיו של יו"ר הקבוצה, שטען ש"אם נעבור את מכבי, ניקח את האליפות". השחקנים של אשקלון שיחקו כאילו כל השבוע היו עסוקים בתכנון חגיגות האליפות במקום להתאמן. במכבי ת"א נראה שסטירת הלחי מהמשחק הראשון סידרה לפחות בורג אחד בראש של פיני, זה ששמו ליאור אליהו. אליהו חזר לחמישייה במשחק השני וסיים כקלע המצטיין עם 20 נקודות. פיני נזכר שגם עם השמירה הנרפית עדיין מדובר באחד הפורוורדים הטובים ביותר באירופה, שמעטות הקבוצות בארץ שמסוגלות לעצור אותו, ושביחד עם כספי יש למכבי את צמד הפורוורדים הטוב בליגה. בנסיונות החינוך של אליהו, שכח מאמן מכבי שכאשר כספי ואליהו משחקים הוא יכול להעלות את שלושת הזרים הטובים ביותר שלו (ארויו, בראון, פישר) ולשחק עם ההרכב שרק לפני כמה חודשים ניצח כל משחק בליגה בממוצע של מעל 20 הפרש.

אז מה בכל זאת תרמה אשקלון בסדרה הזאת? גם אם היא תפסיד את שני המשחקים הבאים, הרי שאת התרומה שלה להמשך הפלייאוף היא כבר נתנה. המסר עבר, חזק וברור: אפשר לנצח את מכבי העונה בנוקיה במשחק מכריע. אשקלון שברה את המחסום שאף קבוצה ישראלית עוד לא השיגה השנה - ניצחון בנוקיה. כשבירושלים, חיפה, חולון וגליל יסתכלו על הקלטות של המשחק ההוא, הם יגידו: אם אשקלון יכולה, למה אנחנו לא?

2. שחקנים גדולים. בימים האלו שפלייאוף ה-NBA מתקדם לשלבים המכריעים והפיינל-פור האירופי הסתיים, קיבלנו דוגמאות נוספות לגבי הגדרת מעמדם ותפקידם של הסופרסטארים בקבוצות. אלו לא השחקנים שלוקחים את הצ'ק הגדול ביותר הביתה, כמו במכבי ת"א, אלא השחקנים שכשמגיע המאני-טיים כולם זזים הצידה ונותנים להם את הכדור. ראינו את שישקאוסקאס מצסק"א, שאראס בפנאתינייקוס, דווין ווייד במיאמי ופול פירס בבוסטון. הפלייאוף הוא הזמן שבו מפרידים בין הילדים לגברים, בין השודדים בטרנינג לשחקנים שרק מחכים שיפשטו אותו.

גם בסדרות אצלנו זה בא לביטוי. עומר סניד בירושלים, שבששת המשחקים האחרונים בליגה קלע בממוצע 10 נקודות, העלה רמה בפלייאוף ואחרי שני משחקים מוביל את ירושלים עם 23 נקודות למשחק, ליתרון 2-0 עם רגל וחצי בגמר. עמרי כספי במכבי - כן, הוא לא ארויו או בראון - במשחק התקפה מצוין ויותר מזה במשחק ההגנה. אלו לא רק 17 נקודות (חצי נקודה פחות מארויו) ו-7.5 ריבאונד (מוביל את הקבוצה) למשחק, אלא הוורסטיליות בהגנה כשבמהלך המשחקים שמר על שחקני אשקלון בכל עמדה במגרש, מהרכז בן-שימול ועד הסנטר האימתני טרנר.

בשתי הסדרות האחרות קבלנו הבלחות אבל עוד לא הגיע שחקן והשתלט על הסדרה. טולברט מחולון, רוברטס מגליל/גלבוע, ג'פרסון מחיפה, ניובל בבני השרון, לכולם פוטנציאל להוביל את קבוצתם לפיינל-פור או לחוף הים. הראשון שיתעשת בכל סדרה יגדיל את סיכויי קבוצתו.

והערה שלא קשורה, אבל אולי קצת: קשה להבין איך מכבי ת"א ומועדון המנדי'ס הצליחו להתחזק בצ'רלס גיינס היישר מליגת הפיתוח האמריקנית, כשבני השרון הצנועה מביאה שחקן NBA לשעבר, שחקן קלאסה כמו איירה ניובל. שימו את ניובל בצהוב ומזרחי כבר היה צריך לפנות מקום בארון הגביעים.

3. מתח, עצבים ומכות. מתוך שמונה משחקים עד כה בפלייאוף רק שניים הסתיימו בהפרשים גדולים, כששאר השישה מוכרעים בשניות הסיום וההפרש הממוצע בהם הוא פחות משלוש נקודות (שלשה אחת). הסדרות חיפה-בני השרון וחולון-גליל/גלבוע שקולות, כשכל קבוצה מנצחת את יריבתה בביתה. כמות השחקנים שעפים לכיוון השלטים עולה בכל משחק והאנשים העסוקים ביותר הם השופטים ומנגבי הזיעה מהפרקט. המתח והעצבים נובעים כמובן מהעובדה שמדובר בשלבי ההכרעה ואין זמן לתקן. למי שעוד לא הבין... ברוכים הבאים לפלייאוף.

חלק מהעניין הפיזי של מפגשי פלייאוף, שהוא גם חלק מהיופי של המשחקים, מביא לכך ששחקנים לא "מספיקים לשכוח" את החשבון שפתחו עם שחקנים יריבים מהמפגש הקודם. אם בעונה רגילה שחקן שמתכסח עם שחקן ופותח איתו חשבון, יראה אותו שוב רק עוד שלושה חודשים, בסדרות פלייאוף הוא שומר עליו שוב כעבור שלושה ימים כשהשריטות עוד לא הספיקו להגליד. שני משחקים בפלייאוף וכבר יש לנו "זוגות אוהבים": יצחקי מבני השרון מול פרקינס מחיפה, כדיר ויזרעאלי מגליל מול ליפשיץ ו-וושינגטון מחולון. כל עוד היריבויות האלו יישמרו ברמה הספורטיבית, אנחנו לגמרי בעד.

ועוד עניין קטן: אם מישהו חשש שסדרות של הטוב מחמישה יהיו ארוכות מדי ונטולות מתח, אז הנה גם כאן הכל מסתדר. מלבד הסדרה של ירושלים ונהריה, שגם היא היתה רחוקה רק שלשה אחת מניצחון של נהריה במשחק הראשון, שאר הסדרות הפכו למעשה לסדרות דחוסות של הטוב משלושה משחקים. אשקלון נראית כאילו עשתה את שלה, בני השרון משחקת טוב יותר כקבוצה אך נראה שלא תצליח להתגבר על הכישרון העדיף של חיפה, ורק חולון גליל/גלבוע נראות כמו שני מתאגרפים שיחליפו מהלומות, תרתי משמע, עד שיתפזר האבק ואחת מהן תמשיך את דרכה לפיינל-פור.