משה גפני, מלך העובדים

בתקופה הנוכחית, במיוחד מאז המשבר הכלכלי, יותר ויותר סכסוכי עבודה מגיעים אל פתחה של הכנסת, במקום אל פתחם של בתי הדין לעבודה. במרבית המקרים הסימפטיה מצד חברי הכנסת שמורה בעיקר לעובדים, נתון שמרתיח את המעסיקים שלא רגילים להיות בצד החלש.

כך קורה שיו"ר ועדת הכספים הטרי, משה גפני, התערב השבוע בשתי סוגיות שונות הקשורות ליחסי העבודה במשק - תחום שאינו בסמכות הוועדה לכאורה. ההתערבות הראשונה שלו נעשתה בעניינם של עובדי חיפה כימיקלים שהפגינו אתמול מול הכנסת, ואילו ההתערבות השנייה קשורה לסכסוך העבודה הממושך בין המרצים באוניברסיטה הפתוחה, לבין הנהלת המוסד.

במקרה של חיפה כימיקלים, ניתן לטעון כי ההתערבות של גפני מתקבלת על הדעת, משום שהוא בחר לעסוק באפשרות להחזיר את הפיקוח על מחירי האשלג שגובה כימיקלים לישראל מלקוחותיה (ובראשו חיפה כימיקלים) - כלומר מהות הדיון היא כלכלית ביסודה. בפועל, ועדת הכלכלה היא שאחראית על ענפי התעשייה והמסחר, ולכן היא זו שאמורה לכאורה לעסוק בנושא.

אבל ההתערבות בסכסוך העבודה שפרץ באוניברסיטה הפתוחה, שנויה במחלוקת: הדעות בין עורכי הדין בתחום דיני העבודה חלוקות בשאלה האם על הכנסת להתערב ביחסי העבודה במשק, וגם אלה שתומכים בהתערבות כזאת מצביעים על ועדת העבודה והרווחה ככתובת הראויה יותר.

גפני שלח אתמול זימון לנציגי המרצים ולנציגי האוניברסיטה, להגיע לדיון שני במספר בוועדת הכספים, מתוך מטרה ברורה לסיים את הסכסוך ולהפסיק את השביתה במוסד. המחיר המסתמן מצד הנהלת האוניברסיטה הוא חתימה על הסכם קיבוצי והכרה למעשה בארגון החדש "כוח לעובדים" כארגון היציג והלגיטימי של המרצים.

פוליטיקאים שגוזרים קופון

"אנחנו בעידן שבו הריבון מתערב ביחסי העבודה", מסבירה עו"ד דפנה שמואלביץ', המייצגת רבים מהמעסיקים הגדולים במשק. "מהסיבה הזאת בתי הדין לעבודה אפשרו עם השנים לעובדים לשבות גם נגד הרגולטור, קרי הריבון, ולא רק נגד המעסיק. כלומר אם הריבון מחשיב את עצמו בשחקן ביחסי העבודה, אז מותר גם לשבות נגדו", היא מוסיפה. שמואלביץ' מדגישה כי היא אינה פוסלת מעורבות של הכנסת בסכסוכי עבודה, ואף מציינת כי כשייצגה לאחרונה את חברת החשמל בסכסוך עם העובדים, "התחננו למדינה שתתערב".

יחד עם זאת, שמואלביץ' סבורה כי צריך לקבוע כללי משחק ברורים להתערבות המדינה. "השאלה המרכזית היא מהם גבולות הכוח של ההתערבות ומי מגדיר את הסמכויות של הכנסת למשל, בהתערבות כזאת. במדינות אחרות קבעו מנגנונים לבוררות חובה בסכסוכי עבודה, אבל אצלנו זה לא ממש קיים. הרי לפי איזה קריטריון נעשית ההתערבות, לפי הד ציבורי? לפי הכיוון שנושבת הרוח?". שמואלביץ' טוענת עוד כי אם המדינה מבקשת לאפשר לה להיות על תקן מתווך ולאפשר לה לשמש כבורר, צריך במקביל לצמצם את זכות השביתה של העובדים.

עו"ד בכיר אחר, שבחר שלא להזדהות, נשמע תקיף יותר בעניין: "לפוליטיקאים יש אג'נדה ברורה להתערב בנושאים כאלה ולגזור קופון בנושאים שלא בסמכותם, מה שמוריד את הכנסת לרמה בלתי לגיטימית", הוא טוען. לדבריו, גם אם ועדה של הכנסת מזמנת מעסיק לדיון בעניין סכסוך כזה או אחר, המעסיק צריך להגיע רק מטעמי כבוד. "כשבני גאון (ז"ל) זומן בעבר לכנסת בזמן המשבר הגדול של כור, הוא החליט פשוט לא ללכת", הוא נזכר.

בפועל, זה לא כל כך פשוט: ככל שמדובר בחברה יותר גדולה ומוכרת, וככל שהסכסוך עם העובדים נחשף יותר בתקשורת, כך מוטיבציית ההתערבות של חברי הכנסת גדולה יותר בהתאם. מספיק לראות באיזו מהירות שיגר אתמול ח"כ דב חנין הודעת הזדהות עם המפגינים של חיפה כימיקלים, וכיצד זימנה אליה ח"כ מרינה סולודקין מספר מפגינים ללשכתה. ספק אם מעסיק שמנהל מו"מ עם העובדים בתנאים כאלה יעמוד בלחץ - וימים יגידו באשר להסכם הקיבוצי שדורשים מרצי האוניברסיטה הפתוחה.

לרוב, העובדים צפויים להרוויח ממפגן הסולידריות של חברי הכנסת, אבל יכולים להיות גם מקרים הפוכים: בזמן כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר ניסתה הממשלה לעקר את סמכויות בתי הדין לעבודה, ולצמצם את יכולת המיקוח של העובדים באמצעות מגוון אמצעים. מספיק שבראשות ועדת הכספים יישב ח"כ בעל מדיניות ניאו-ליברלית, בשביל שניסיונות האוצר יקבלו רוח גבית. *