שינוי הלכה כעילה לתיקון שומה

סעיף 85 מאפשר תיקון שומה לבקשת המנהל או לבקשת הנישום בתוך 4 שנים מיום שנעשתה, כאשר אחת האפשרויות להפעלתו הינה אם "נתגלתה טעות בשומה". בפסיקה ארוכה נקבע שהמונח "טעות" כולל גם "טעות משפטית". עם זאת, קיימת פסיקה שאיננה אחידה בשאלה האם בגדר "טעות משפטית" נכלל גם מצב של שינוי הלכה.

לאחרונה נדונה סוגיה זו ע"י ועדת הערר בת"א ב-ו.ע 1268/07 בעניין א.א. נכסים. באותו נושא ביקשה העוררת פתיחת שומה בגין מכירת נכס בשנת 2000, לאור הלכת מ.ל. השקעות (ע"א 4271/00) שהכירה באפשרות לנכות הוצאות מימון מן השבח. מנהל מיסוי מקרקעין טען כי שינוי הלכה אינו מאפשר תיקון שומה, ובפרט טען כי בעניינים פיסקאליים לא ניתן לתקן שומה לאור הלכה חדשה של ביהמ"ש העליון, מאחר שהדבר יגרום פגיעה ביציבות ובתקציב המדינה.

ועדת הערר, בהחלטה חשובה, דחתה טענה זו וקבעה כי שינוי הלכה אכן מאפשר תיקון שומה. בפס"ד שנכתב ע"י חבר הוועדה עו"ד (שמאי) מרגליות, צוין כי הלכה חדשה מצהירה על מצב קיים, ועל כן תוקפה הינו רטרואקטיבי (הלכת סולל בונה).

לאחרונה קבע ביהמ"ש העליון כי הדברים יפים גם ביחס לנושאי מס, בע"א 5945/04 סמי. אמנם תלוי ועומד הליך של דיון נוסף ביחס להלכה זו, ואולם כל עוד לא שונתה הלכה זו היא בעינה עומדת. מטעם זה דחה ביהמ"ש הלכות קודמות של ועדות ערר, במסגרתן לא הוכרה הזכות לתיקון שומה עקב הלכת מ.ל. (לדוג' ו.ע 9028/04 של ועדת הערר בירושלים). ביהמ"ש קבע, כי גם מבחינה תכליתית הלכת מ.ל השקעות נועדה להטיל מס אמת, ועל כן אין לצמצמה למערערת הספציפית, אלא ניתן להחילה גם על יתר הנישומים.

אין לנו אלא לברך על ההחלטה, המקדמת עקרונות של צדק כלכלי ומתיישבת עם עקרונות משפט כלליים. ההחלטה גם יוצרת איזון מסוים בחוסר השוויון האינהרנטי שבין הנישום לבין רשויות המס. כך, אם וככל שייקבע שהלכה חדשה אינה מאפשרת תיקון שומה, הנפגעים הכמעט בלעדיים יהיו הנישומים, אשר לא יוכלו לתקן שומותיהם וליהנות מפסיקה שקבעה שהרשות נהגה שלא כדין. בכך יינתן הכשר לגבייה שלא כדין, מן הנימוק היחיד שכך נהגה רשות המיסים בפועל.

הרשות לעומת זאת, לא תוגבל בצורה אמיתית, שכן היא ממילא נוהגת כלפי ציבור הנישומים בהתאם לעמדתה גם בהיעדר פסיקה מפורשת של ביהמ"ש העליון, ולכן ממילא לא מתעורר הצורך בתיקון שומות גם כשנפסקת הלכה חדשה לטובת רשות המיסים.

הכרעה לפיה שינוי הלכה יחול רק מעתה ולהבא, תעניק תמריץ בלתי ראוי לרשות לנקוט בעמדה מחמירה, בידיעה כי אף אם יהיו נישומים בודדים שבכ"ז יאבקו בעמדה (על אף העלויות המשפטיות) ויזכו, הרי שגם אז מאבקם לא יחייב את הרשות להשיב את מרבית הכספים שנגבו שלא כדין.

תקוותנו היא כי שיקולים אלה יעמדו גם בפני ביהמ"ש העליון בדונו בדיון הנוסף בעניין סמי, ואף אם וככל שייפסק ביחס להלכות מסוימות כי יחולו מעתה ולהבא בלבד (וכך נפסק לאחרונה ברב של 3 מול 2 ובאופן שנוי במחלוקת בהלכת ורד פרי ביחס להוצאות מטפלת), הרי שהדבר ייעשה כחריג החל בנסיבות קיצוניות בלבד. *

הכותבים הם ממשרד אלתר עורכי דין.