אין צער על בית"ר

קשה להיות אמפטיים כלפי בית"ר, לאור הניצול המחפיר שנהג בה גאידמק. באיזה מחיר שולי יקבל אותה אגייאר?

1. "גבר מת מהלך" הוא ביטוי שמתאר את הדרך האחרונה שבה פוסע הנידון למוות אל הכסא החשמלי או עמוד התלייה. הקולנוע כבר עשה על זה סרטים ("50 גברים מתים מהלכים", "גבר מת מהלך" עם שון פן). ביום שלישי הכדורגל הישראלי הציג את גרסתו. בית"ר ירושלים, הבר-מינן הכלכלי, התרנגולת כרותת הראש, הסתערה על גביע המדינה. אל הבור הכלכלי שחפר לה גאידמק היא נפלה עם הגביע.

קשה לגייס סימפטיה למנוח. גאידמק השחית את בית"ר בכל מובן אפשרי. הניצול הפוליטי השקוף, הגיבוי לגזענות המתועבת, המנוף לניגוח גס ומזלזל בכל מי ומה שלא נראה להוד אוליגרכיותו. על אלה, למצער, אף אחד לא שילם. אבל, על ההשחתה הכלכלית התשלום הוא בזמן ובמזומן. מהרגע שגאידמק איבד עניין בצעצוע, אין לו תוחלת אמיתית.

מהפרסומים בתקשורת, אני מתרשם שהמועמד החדש גומא אגייאר ימתין להזדמנות טובה יותר לקבל את המנוח בהנחה. במקום לקנות עכשיו במחיר מופקע את ההתחייבויות המופקרות בנדיבותן של גאידמק, הוא ימתין לפירוק דרך בית המשפט. שם, בסוג של התמחרות, הוא יקטין את החובות לנושים ולספקים, ימצא את העילות להיפטר מ"חוזים מכבידים" עתידיים של העידן טלים למיניהם ואז אולי ירכוש את הקבוצה במחיר מציאה. אחר כך נראה איזה תקציב יעמיד לרשותה. קשה לי להאמין שייכנס להרפתקה הזו רק כדי להיאבק עם רעננה ועכו נגד הירידה.

אבל, אם זה יקרה, לא נזיל דמעה. בית"ר היתה ראויה לגאידמק, כפי שהוא היה ראוי לה. והתשלובת הזו הפילה לקרשים את דימויו ואת מחירו של המותג.

פעם צחקו על משה סיני כשייחסו לו את האמירה המפורסמת: 'מה אני אוהב חוץ מכדורגל? כדורגל אנגלי'. ובכן, האיש אמר דברי טעם. ומהו ההבדל: שכדורגל אנגלי הוא ביזנס וכדורגל ישראלי הוא עניין לצדקה. מי שקונה קבוצה אנגלית יכול להרוויח כסף. מי שקונה קבוצה ישראלית יכול רק להפסיד. והשאלה היא למה יש כאלה שרוצים במודע ובכוונה להפסיד? בגלל שהם אוהדים שרופים (רובי שפירא המנוח); בגלל שהם אוהבים את הפרסום ויכולים גם למנף עסקים אחרים (שחר, בן זקן, לוזון); בגלל שהם אוהבים לתרום לקהילה (סמי סגול); בגלל שהם רוצים לתרום ולתקוע יתד בישראל (שניידר). ויש את גאידמק שניסה לקנות את כס ראש העיר וחסינות מההעמדה לדין. טוב שהסיפור של גאידמק נגמר כך. מה שנולד בחטא מפואר, טוב שיסתיים בקריסה מהדהדת.

2. דייני בית הדין המשמעתי ספגו קיתונות של גידופים על החלטתם לפסוק ניצחון טכני לבני לוד על הפועל חיפה בליגה הלאומית, בגלל שיתופו הבלתי חוקי של שוערה גליל בן שנן. ובכל זאת, הרעיון של הפסד טכני אוטומטי בכל מקרה של שיתוף שחקן שלא כדין אינו מופרך. על הסדרה של עניינים משפטיים-ספורטיביים להתכנס לכללים פשוטים וחד-משמעיים ככל שניתן. כשהם כאלה, התמריץ להפר אותם מצטמצם והם אפקטיביים ומיושמים. החיסרון הוא בעוול שיכול להיגרם לקבוצה שלישית בלתי מעורבת, רמת השרון במקרה זה.

לפעמים, אין ברירה אלא להקריב צדק פרטי לטובת שיקולי חוק וצדק מערכתיים. בעיקר כשאלטרנטיבות הענישה - קנסות ומשחקים חוזרים - בעייתיים גם הם. קנס מיטיב עם עשירים ועלול לתמרץ אותם לעבירות. משחקים חוזרים אינם הרתעה מספקת אם בכלל, מה עוד שלא תמיד ניתן לשבץ ולארגן יותר מדי משחקים חוזרים.

אלא שיהודים הם רחמנים בני רחמנים ופסיקת דייני ההתאחדות היא בעד שיקול דעת ונגד ענישה אוטומטית. שיקול הדעת לוקח בחשבון, במקרה שלנו, שלושה מרכיבים: תום הלב (של הפועל חיפה); השפעה על צדדים שלישיים (רמת השרון); הבדיקה מראש של היריב (בני לוד) לעניין כשרות שיתופם של שחקני חיפה. במצב כזה, אין פלא שכל אחד פוסק אחרת. כל ערכאה נתנה משקל שונה לערכים ולאינטרסים השונים. בפיפ"א סביר שזה לא היה קורה. בזמנו נפסק הפסד טכני נגד מכבי חיפה, שמנע ממנה את המפגש עם ליברפול, בגלל שיתופו בניגוד לחוק של וואליד באדיר. בכינו, קיטרנו, ניסינו, אבל לא היה סיכוי. גם אם הפקס בכבודו ובעצמו היה מעיד שלא התקבל מסמך ההרחקה של השחקן.

לכן, נטיתי בתחילה לתמוך בפסק הדין של דייני ההתאחדות עד שקראתי אותו. למעט במקרים נדירים וחריגים הייתי מחיל כאן את העונש האוטומטי של הפסד טכני. אבל משהתברר כי הגישה המקובלת היא שיקול דעת שנסמך על קריטריונים, הרי שהפעלתם כאן סותרת את התוצאה שהתקבלה: חיפה פעלה בתום לב, בני לוד לא בדקה, ההשפעה על צדדים שלישיים היא קשה וכמובן העיקרון שעדיף להכריע ספורט על הדשא הירוק ולא השולחן הירוק.