למה עצרו את דודינקה

דודינקה

קשה לבוא בטענות למני פאר למשל, חבר ותיק של טופז שלא הפסיק לכנות אותו בשם "דודינקה" כאילו מדובר בנער בר-מצווה ולא בגבר מבוגר. מצד שני, אי-אפשר שלא לבוא בטענות לעורך הדין בני דון-יחיא שמיהר לפסוק כי טופז אינו אשם בפרשה: "הוא לא אדם אלים", קבע.

עורכי דין אוהבים לדייק בפרטים, ולטופז יש לפחות מקרה אחד מובהק בעברו של תקיפת עיתונאי שהעז לכתוב נגדו ביקורת שלילית, אחרי שב-1995 תקף את מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר ושבר את משקפיו.

אין סיכוי שדון-יחיא שכח את הפרשה ההיא, שבה נשפט טופז לקולא על ידי התקשורת, בין היתר בזכות גימיק יח"צני מרהיב שלו: הוא שלח לשניצר המותקף משקפיים וורודים, כדי שייטיב לראות להבא את הצד המואר של החיים. בברנז'ה הגיבו אז בסיפוק ופטרו את מעשהו החמור של טופז כמעשה קונדס שמתאים לפיטר פן של עולם הבידור.

האקדח המעשן

נניח לרגע שמעצרו של טופז הוא מעצר-שווא, שהמשטרה והעיתונות מיהרו לחרוץ את גורלו, שנטפלו אליו כדי לסגור חשבונות ישנים. לטעמי, מבחינה ציבורית לפחות, לא עומדת לטופז הזכות להתבכיין על כך שמתאנים לו.

גם כאן אפשר להעלות באוב את דמותו של שניצר המותקף ולציין כי לטופז יש עבר בתקיפה של איש תקשורת, אחרי שנפגע מביקורתו. מהבחינה הזאת, מצבו של טופז הוא כשל עבריין-מין שנעצר לאחר שבשכונת מגוריו אירעו מספר מעשי אונס. העובדה שהוא עבריין לשעבר אינה אומרת שהוא אשם כמובן, אבל היא בהחלט מסבירה מדוע הוא החשוד המיידי. לפחות מהבחינה הזאת, אפשר לומר שהטרגדיה הקלאסית כבר ניצחה את הבידור הקל: פשע מן העבר רודף את הגיבור באיחור של כמעט 15 שנה.

חופש הביטוי

נכון לרגע זה, נמצאת עדיין חקירתו של טופז ושל שותפיו לכאורה בעיצומה. כלומר, מבחינה רשמית, לא ידוע עדיין מי תקף את מנכ"ל קשת, אבי ניר, ואת שירה מרגלית, סמנכ"לית התוכן של רשת. אחת מפרשות הזוטא של התקיפות היא הדיון (גם מעל עמודי "גלובס") בשאלת "מעמדם העיתונאי" של המותקפים.

ניר ומרגלית אינם עיתונאים במובן המקובל של המילה, אלא מנהלים בכירים בערוץ טלוויזיה מסחרי, אבל עד שהופנה האור הכחול המהבהב לעבר טופז, ההנחה הרווחת הייתה שהם הותקפו על-ידי בעלי עניין שלא אהבו תוכניות תחקירים שיצאו מתחת לידיהם. לאבי ניר יש את "עובדה" או את "השתולים", למרגלית יש את "כלבוטק" הוותיקה.

אפשר לומר שנסיבות התקיפה הן אלה שקובעות את הגדרתם של המותקפים: אם מדובר בתקיפה מצד גורמים מסחריים, הרי שניר ומרגלית הופכים ל"עיתונאים בעל כורחם", והניסיון להשתיקם באלימות הופך לסיכול ממוקד של זכות הציבור לדעת. אולי רק מהבחינה הזאת, קיימת הקלה בידיעה שהתוקף הוא בדרן מתוסכל (גם אם לא דודו טופז).

טלנובלה בע"מ

תארו לכם שמישהו היה מגיש למרגלית או לניר הצעה לסדרה שתספר על עלייתו ונפילתו של מלך הרייטינג, סידרה שבמרכזה עומד בדרן מוכר ואהוב, שהופך להיות הדמות הטלוויזיונית החשובה ביותר בערוץ הטלוויזיה המצליח בישראל, יורד מגדולתו ושוכר גורמים פליליים כדי לנקום במנהלי הערוצים. מה הסיכוי שתסריט שכזה היה מתקבל?

סביר להניח שהיו מחליטים שם שמוטב להשקיע את הכסף בעוד פרק של "האח הגדול" או "המרוץ למיליון", שתיהן נמנות על הז'אנר המכונה ריאליטי, כלומר מציאות. אלא שכמאמר הקלישאה, המציאות (לכאורה) עולה על כל דמיון, ולפעמים גם על כל ריאליטי.