טופז הוא האלטר-אגו שלנו

לפני שנים, אחרי פרשה שבה נגרם לי עוול, הגיעו אנשים שהציעו לסייע לי "לסגור חשבון"

בשיאה של ה"דודו-מאניה", לא זאת של קיץ 2009, אלא 15 שנים קודם לכן, נפוצה בברנז'ה בדיחה שלפיה המשימה הבאה שאליה ישלח טופז את אחד המשתתפים בתוכניתו, תהיה להצטלם עם רון ארד כשהוא מחזיק שלט שאומר "גם אני רואה 'רשות הבידור' עם דודו טופז". יש רבים שיאמרו שזה לא מצחיק, אבל גם מי שלא חייך אפילו, לא יכול להודות שהבדיחה ההיא שיקפה את הלך הרוח לפיו טופז היה כל-יכול בעת ההיא.

טופז, גם בשיאו, עורר לא מעט אנטגוניזם, אבל לפעמים היה נדמה שזה לא הוא, אלא אנחנו: טופז היה סוג של אלטר-אגו שלא אהבנו להודות שהוא בעצם שלנו. הבון-טון בקרב שוחרי התרבות גבוהי-המצח בתקופה ההיא, היה לומר "אני לא רואה את הזבל הזה", אבל כשהתפתחו שיחות על הזבל הזה בעבודה, גם הוא התערב, ואז התברר שדווקא את הקטע שעליו מדברים, הוא כן ראה, בדיוק כששילטט לו בין ערוץ המדע למבזק חדשות של הבי.בי.סי, אלא מה.

טופז הזכיר לנו שאנחנו, או לפחות רבים מאיתנו, אוהבים לצחוק על שמנים: אפשר כמובן לדבר על יופי פנימי, ואפשר פשוט לזרוק להם כדורי שוקולד באוויר, כדי לראות איך הם קופצים כמו כלבלב שראה עוגייה. זה נמוך? בוודאי! אבל "רחלי השמנה" שהשתתפה בתוכנית שלו, הייתה במשך כמה שבועות האישה הכי מפורסמת בישראל.

טופז היה הג'אנק-פוד התרבותי של מדינה שלמה. שנאנו את עצמנו כבר ביציאה מהמזללה שלו ונשבענו ש"ממחר דיאטה", אבל איכשהו כשחלפנו לידה שוב, לא יכולנו שלא לתת עוד ביס, כמו זה שנגס מידה הענוגה של נטליה אוריירה, כוכבת הטלנובלות. טופז עשה את מה ש-80% מהגברים היו עושים במצבו, ההבדל הוא שהיתר היו מסתפקים בפנטזיה, טופז גם הוציא אותה אל הפועל.

היכולת הזאת, להוציא תשוקות סמויות של אחרים אל הפועל, הבדילה את טופז מהאדם הממוצע, ומבלי להפחית במאום מחומרת המעשים המיוחסים לו, היכולת הזאת ניכרה גם בהם.

לפני כמה שנים, ואנא סלחו לי על שאני מטשטש כל אמצעי זיהוי אפשרי, הייתי מעורב בפרשה שבה נגרם לי, לדעתי, עוול גדול. יום-יומיים אחרי שנודע הסיפור, הגיעו אלי כל מיני "מכרים של חברים של חברים" והציעו לי "לסגור חשבון" עם המעורבים.

ברור שלא השתמשתי בשירותיהם של "חבריי החדשים", אבל אני מודה שהשתעשעתי לא מעט בתמונות דמיוניות שבהן האנשים שגרמו לי עוול נענשים על מעשיהם. למה נשארתי אז בצד הנכון של החוק? מאותן סיבות שרובינו, האנשים הנורמטיבים, עושים זאת: שילוב של מוסריות עם פחד לשאת בתוצאות. אצל טופז, לכאורה, כנראה שהקו הזה היה קצת מטושטש. אם יש כאן לקח ציבורי מסוים, הוא אולי בכך שאנשים רעים שמציעים הצעות רעות לאנשים עם גבולות מטושטשים, נמצאים כאן בשפע לאחרונה.

גם בשפל השיג יותר מ-20% רייטינג

התיאוריה לפיה טופז הפך ללא-רלוונטי בטלוויזיה, התקבלה כאן כאקסיומה, אבל ראוי להזכיר שטופז, גם בשלהי תקופתו בערוץ השני, השיג רייטינג של מעל ל-20%. מספרים שהיום רשת משקיעה כחמישה מיליון דולר בעונה של "המירוץ למיליון" כדי להתברך בהם. גם בערוץ 10, בתקופה שנחשבה לשפל בקריירה הטלוויזיונית שלו, הוא הגיע לרייטינג ממוצע של מעל 10%: יותר משלח ודרוקר, יותר מ"לונדון וקירשנבאום". מה זה אומר עליו? מה זה אומר עלינו?

אין זה אומר שטופז היה נשאר פופולרי אילו רק נתנו לו. ועם זאת - לא נתנו לו, למרות הרייטינג. אולי באיזשהו שלב, תעשיית הטלוויזיה, דווקא באמצעות טופז, הצליחה להבין שרייטינג הוא לא הכול. עובדה. אבל אז טופז לקח את חוסר הגבולות שלו מתוכניות הטלוויזיה אל המציאות.

עשה את מה שכולם רוצים לעשות

למעשים שעשה טופז, אם אכן עשה, אין מחילה, ואם יורשע בהם, מן הראוי שייענש בכל חומרת הדין. אבל מי שחושב שהעניין מתחיל ונגמר בטופז טועה. כמעט כל אחד מאיתנו הרי רוצה לשלוף את תת המקלע הבלתי נראה שלו, לפחות כמה פעמים ביום, ולהתחיל לרסס: את הנהג שחתך אותו בכביש, את השוטר שרשם לו דו"ח, את פקיד השומה שלא אישר לו דו"ח אחר, את הפוליטיקאי המנוול ואת השחקן שמקבל מיליונים אבל מחמיץ מול שער ריק.

גם במה שנראה עתה כשירת הברבור של הקריירה שלו, טופז הצליח להציב מולנו את האלטר-אגו שלנו. הוא בסך הכל עשה, עוד פעם אחת, את מה שכולנו היינו מתים לעשות. מזל שיש לנו גבולות.