הפושע הוא רונלד רייגן

קלינטון ידע על הביצה הכלכלית המבעבעת מתחת ל"שגשוג", אובמה כבר נכנס לתוכה

בתחילת שנות ה-80, נשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, ניצל את המשבר הפיננסי החמור בין השנים 1980 ל-1982 כדי ליישם פילוסופיה כלכלית לא רק ליציאה מהמשבר, אלא גם להבטחת צמיחה כלכלית ארוכת טווח. נראה כי לנשיא הנוכחי, ברק אובמה, מטרה דומה, אלא שהדרך שונה בתכלית.

הפילוסופיה של רייגן, שקיבלה את השם "רייגנומיקס", הניחה כי הכלכלה צומחת מלמעלה למטה. מיסים נמוכים לעשירים מעודדים עבודה קשה והשקעות גדולות יותר, וכך טוב יותר לכולם. גם רייגן עצמו לא חשב שההסתמכות על "היד הנעלמה" של אדם סמית' תבטיח את זליגת העושר לכולם, אך גם הצלחה חלקית סיפקה אותו.

מדיניותו של רייגן הביאה, אמנם, לשוק השורי הארוך ביותר בהיסטוריה האמריקנית, אך היו לה גם השלכות שליליות: ב-1980, לפני עלייתו של רייגן לשלטון, בעלי השכר הגבוה ביותר, כ-1% מהאוכלוסיה, הרוויחו כ-9% מההכנסה הלאומית. ב-2007, לפני תחילתו של המשבר הנוכחי, האחוזון העליון הרוויח כ-22% מההכנסה הלאומית.

המורשת של רונלד רייגן היא ממשלה קטנה ומיסים נמוכים. ההבטחה למיסים נמוכים הציתה את דמיונו של הציבור האמריקני הרבה יותר מהקריאה להקלת הרגולציה.

"זליגה מעלה של העושר"

לעומת זאת, על פי מדיניותו של אובמה, צריכה הכלכלה לצמוח מלמטה למעלה. על כן, שלא כמו רייגן, אובמה מציע להעלות את המיסים לעשירים ביותר (2% מהאוכלוסייה) כבר בתחילת 2011. הגידול בהכנסות ממיסים יאפשר, לדוגמה, להגדיל את מספר המלגות הניתנות לצעירים בעלי הכנסה נמוכה המעוניינים ללמוד באוניברסיטה. אובמה מציע גם להגדיל את ההשקעה בתשתיות ובמחקר. תמריצים אלו נועדו להגדיל את פריון העבודה של האמריקנים.

על פי תפיסתו של אובמה המשאב היציב היחיד שנטוע עמוק בכלכלת ארה"ב הוא האזרחים שלה - הכישורים, היוזמה, היצירתיות, היכולת שלהם לעבוד יחד לשם השגת מטרה, והמערכת התקשורתית והתחבורתית הקושרת ביניהם.

ביל קלינטון הבין זאת, אך הוא עלה לשלטון בתקופת שגשוג כלכלי, כאשר החשש העיקרי היה מפני הוצאות ממשלתיות מוגזמות שעלולות היו להביא להאצת קצב האינפלציה. אובמה נכנס לשלטון במהלך המשבר החמור ביותר שידעה ארה"ב מאז השפל הגדול, וחבילת התמריצים שלו מייצגת את ההתחייבות המשמעותית ביותר להשקעות ציבוריות מזה 30 שנה.

המפתח "לאובמנומיקס" הוא השקעה ציבורית, מדיניות פיסקלית המבוססת על הרעיונות של ג'ון מיינרד קיינס. רייגן לא ראה בהשקעה ציבורית השקעה בעתיד, אלא אם כן מדובר בהוצאות צבאיות. על כן, מאז 1980, ההוצאות הפדרליות על חינוך, כישורי עבודה, תשתיות, מחקר בסיסי ופיתוח (למעט נשק) התכווצו כולן ביחס לתמ"ג.

ה"אובמנומיקס" רואה בהשקעה הציבורית חלק בלתי נפרד מפריון העבודה של האמריקנים. ההון כבר לא נשאר בתוך תחומיה של מדינה מסוימת - הוא מגיע למקום בו הוא יקבל את התשואה הגבוהה ביותר. חלק מההון נשאר נזיל ביותר וחוצה גבולות ברגע שהוא מבחין בהתערבות שמפריעה לו, כפי שניתן להיווכח במשבר הנוכחי. אבל הון רב מושקע גם ישירות במפעלים חדשים, בתשתיות, במחקר וחשוב מכל - בשוק העבודה.

הון מסוג זה מושקע במדינות שיכולות להעניק רווחים נאים, או הודות לעבודה זולה, מיסים נמוכים ורגולציה מוגבלת, או בשוק בו יש פריון עבודה גבוה הנתמך במערכות חינוך, בריאות ותשתיות חזקות.

באופן הזה, כל מדינה מחליטה מהו הגורם המעניק לה יתרון יחסי; עלויות ייצור זולות או תפוקה גבוהה ואיכותית. אין ספק שעל ארה"ב לשים דגש על הגורם האחרון.

בסקר שעשתה CBS ב-1986, 41% מהנשאלים חשבו שפיקוח הממשל הפדרלי על עסקים נוקשה מדי, רק 22% חשבו שרגלוציה אינה מספיקה. בסקר שנערך ב-2009, התהפכה המגמה לחלוטין, כפי שניתן לראות בגרף הבא, באדיבות CBS.

אובנומיקס 1


חשוב לזכור שגם רגולציה, אם היא מיושמת היטב, היא סוג של השקעה ציבורית, משום שהיא מאפשרת לצרכנים ולמשקיעים לבטוח במה שהם מקבלים ולהגן עליהם מפני תנודתיות והפתעות של השוק. על פי תפיסתו של רייגן, שווקים שאין עליהם פיקוח יתפקדו תמיד טוב יותר משווקים שיש עליהם פיקוח. במובנים רבים הנחה זו נכונה, אך כשמשהו משתבש, כולם נפגעים. מנהיגים פוליטים הטילו את ההגבלות והרגולציות השונות כבר בשנות ה-30, ממש לאחר שהתנסו במשבר פיננסי חסר תקדים, וכשניסו למנוע משבר נוסף.

אך בשנות ה-80' השפל הגדול נשכח מזיכרונם של הפוליטיקאים. חייבים לשחרר את השוק לחופשי, גרס רייגן, וכך נשכחו גם הרגולציות וההגבלות על המגזר הפיננסי. אובמה, לעומת זאת, רואה בפיקוח פיננסי תנאי מקדים והכרחי לצמיחה בת קיימא.

פול קרוגמן, זוכה פרס נובל לכלכלה, צודק באומרו שבימים אלה ניתן להצביע על אשמים רבים בגרימת המשבר הנוכחי, אך הפושעים האמיתיים הם רייגן ויועציו - שלא הפנימו את הלקחים של המשבר הפיננסי של שנות ה-30', ואילצו את ארה"ב לעבור משבר נוסף.

רייגן גרס כי "הממשלה אינה פיתרון, היא הבעיה". הממשלה אכן יכולה להוות בעיה, אך על פי אובמה, קיימות בעיות גדולות יותר שניתן לפתור אותן רק בהתערבות ממשלתית. על ידי בניית הכלכלה מלמטה למעלה, הגדלת ההשקעות הציבוריות והרחבת הרגולציות, ה"אובמנומיקס" מסמנת את נקודת המפנה בפילוסופיה הכלכלית של ארה"ב שאפיינה אותה מאז 1981.