הוועדה לבחירת שופטים בידינו

1. הוועדה לבחירת שופטים עברה משליטת בית המשפט העליון לשליטת הימין הדתי העוין. עוין למערכת המשפט בכלל ולבית המשפט העליון בפרט. ובכל זאת, אין כאן מנצחים ברורים. את השיתוק יבטיח מן הסתם החוק החדש שמחייב בחירת שופטים לעליון ברוב של שבעה מתוך תשעה חברי הוועדה. 3 נציגי העליון בוועדה יוכלו לטרפד מינוי, אבל יזדקקו לעוד 4 שותפים כדי להעביר מינוי. אז מי יתמנה? 3 אפשרויות: 1. אף אחד. 2. פשרה במסגרתה כל מחנה ימנה מועמד מטעמו (למשל, ספי אלון ועוזי פוגלמן). 3. פשרה לפיה ימונו מועמדים מוסכמים שקשה יהיה למצוא.

2. אבל, טעות קשה היא לנתח את המינויים החדשים לוועדה רק במשקפי קומבינה פוליטית מזדמנת. אפילו שבירת המסורת שבמינוי ח"כ מהאופוזיציה לוועדה היא שולית. המינויים האלה הם שלב משמעותי נוסף במאבק החברתי-תרבותי-אידיאולוגי-מקצועי שמנהלת המערכת הפוליטית נגד בית המשפט העליון.

את המאבק הזה מנהלים שני ראשים. את הראש הדתי-חרדי מובילה ש"ס, שסולדת מקו הזכויות הליברלי שמוביל בית המשפט העליון (שוויון לנשים, להומוסקסואלים, לרפורמים). את הראש החילוני מייצג דניאל פרידמן, שמרן משפטי, שמבקש לבלום את התפשטות המשפט לכל תחומי החיים ובמיוחד לתחומן של רשויות הביצוע. וגם, כרגיל אצלנו, קשה להתעלם מהדלק הפרסונאלי שמזין את המאבק. ש"ס מחויבת לו מאז פסק הדין נגד אריה דרעי במחוזי בירושלים שנוסח גם ככתב קלון מוסרי. פרידמן הביא את הזעם על הזובור שנערך בעליון לנילי כהן. ומצד שני, גם המערכת המשפטית לא נקייה מהפעלת שיקולים "ממלכתיים-פרסונאליים", אם לוקחים בחשבון את האיתרוג לו זוכים תומכיה מול הנחישות שבה מטופלים מתנגדיה. למשל שרי משפטים ומועמדים לתפקיד שנתפסו כמערערים על ההגמוניה הברקית בעולם המשפט הישראלי.

אגב, בשר המשפטים הנוכחי יעקב נאמן מתנקזים כל 3 ראשי האנטגוניזם האלה: גם כמייצגה של תפיסת עולם דתית, גם כמשפטן שמרן וגם כמי שגורש בעבר מלשכת השר לספסל הנאשמים (וזוכה בסופו של דבר).

3. למרות המשקל של הנושא הפרסונאלי (מי יודע, אולי מועמד אחר מקדימה ולא רוני בר-און מושך האש, היה נבחר לוועדה), מגיע לדיון הזה יחס מהותי יותר. דיון שיצטמצם כאן לשאלה האם בית המשפט העליון הביא עליו את הצונאמי או שהוא קורבן לתהליך שעובר על כל החברה הישראלית, שבהדרגה פונה לימין, למסורת, לשמרנות. המפה המפלגתית משקפת היטב מגמה זו. אופציות מרכז כד"ש או שינוי נמחקו כליל, ובבחירות האחרונות נשחק עד דק המרכז-שמאל הליברלי. מפלגות העבודה ומרצ, ששימשו גם "מפלגות בית המשפט העליון" לא היו מאפשרות בימיהן הטובים מינויים כאלה לוועדה לבחירת השופטים. צחוק הגורל (שוב, הפרסונאלי) הוא שהציפייה לישועת המערכת הוטלה על גיבור פרשת בר-און-חברון, שזולזל בזמנו בפומבי על-ידי הנשיא ברק כמי שלא מתאים אפילו להתמנות כשופט שלום.

והזלזול הזה הוא נקודה טובה להתחיל במניין חטאי המערכת המשפטית. התנשאות מוסדית וגם פרסונאלית היא אחת מהם, אולי הבולטת בהם. ברק הגדיר את עצמו ואת בית המשפט העליון כבעלי המונופול על הנורמות והערכים הראויים לדמוקרטיה הישראלית. מי שלא קיבל עליו את עולה של מלכות ברק הוקע והורחק.

4. חשוב לציין: כל בית משפט ראוי מופקד על זכויות אדם וזכויות אלה, משום מה, נתפסות כאג'נדה ליברלית-שמאלנית. כל בית משפט ראוי, אמור להיות אופוזיציה מאזנת לכוחן הברוטאלי לעתים של הרשויות האחרות וככזה המתח שבין הרשויות הוא טבעי ואף רצוי. אלא שבימי ברק חרג בית המשפט הרבה מעבר. הרטוריקה החוקתית השוצפת על המהפכה שברק הוא גם מבשרה וגם מגשימה; האקטיביזם, בדמות המעורבות והדיון בכל עתירה, מופרכת ככל שתהיה, שמוגשת רק כדי להשיג כותרת; המועדון הסגור של המינויים, המקורבים והג'ובים שרק העצימו את הפער הנורמטיבי והמוסר הכפול שהמערכת נוהגת באנשיה ובמתנגדיה. כל אלה הרחיקו את בית המשפט העליון מאותו גולם עמום שמהווה את משענתו המרכזית והוא אמון הציבור. לחלל האמוני הזה נכנסו ש"ס, ונכנס דניאל פרידמן, וחזר יעקב נאמן, ועכשיו קפצו או הוקפצו לעגלה גם אורי אריאל ודוד רותם.

ותיתכן גם האפשרות השנייה. שבית המשפט המיט על עצמו את מה שהיה קורה לו ממילא. חבל שאין אפשרות לבדוק האם בית המשפט היה סופג את האש הזו תחת נשיאותם השקטה יותר של שמגר, כהן, לנדוי או אגרנט. גם הם הובילו פסיקת זכויות אמיצה בניגוד לעמדת השלטונות. לנדוי, חשוב לזכור, הוריד את התנחלות אלון מורה. אבל לצד ההבדל הסגנוני בין ברק לקודמיו, אסור להתעלם מההבדל התהומי בין מנחם בגין ליורשיו. בגין, ואפילו רבין, לא העזו להרים קול או יד על בית המשפט.

5. לכן קשה ההכרעה. כנראה שכל התשובות נכונות. גם בית המשפט הביא על עצמו את צרותיו, וגם הפוליטיקה והחברה הישראלית התרחקו ת"ק פרסה מדיאלוג שקט ומכבד. ושוב, אי אפשר בלי הפקטור הפרסונלי. ברק, בתוקף מעמדו ומשקלו, יכול היה להרחיב ולהעצים את ממלכתו עד אין קץ. על המורשת והגבולות האלה הופקדה דורית ביניש. והיא תתקשה להגן עליהם מול היריבים הרבים, הנחושים. לאחר ששרדה את רמון ופרידמן, היא קיבלה את נאמן, ואת ארדן, רותם ואריאל בוועדה לבחירת שופטים. במקום יריב חילוני, היא קיבלה יריב דתי, כזה שסבור שיש להעצים את הרכיב היהודי במשפט על חשבון הדמוקרטי. אם הוויכוח עם פרידמן היה על גבולות, הוויכוח הפעם יהיה גם על תכנים. ובסוף הוא יתורגם, איך לא, לפרסונות, למינויים.

אריאל ורותם הם הסנוניות הראשונות. יש כמה דרכים להשפיע, להשתלט, לשנות מגמות. בדמוקרטיה, הדרכים המקובלות הן חקיקה ומינויים. הכנסת הנוכחית מייצגת קו לעומתי לבית המשפט העליון הרבה יותר מקודמתה. והכנסת הזו מאיימת לשים קץ לאימפריה השיפוטית שבנה ברק. אלא שאחריות כבדה מוטלת לפתחו של שר המשפטים - לדאוג לכך שהאימפריה תחזור למימדיה הקבילים ולא תיחרב לגמרי. בכנסת היוצאת נזקקה ביניש לסיוע הכנסת במאבקה מול השר. הפעם היא תזדקק לסיוע השר במאבק מול הכנסת. והנה, במאבק המהותי הראשון, נרשם כישלון. אם אריאל ורותם הם סימן לבאות, לא רק ביניש צריכה להיות מודאגת. גם אנחנו.