אחרון המוהיקנים במגדל השן

נפתח במה שמוסכם על הכל: השופט בדימוס מאיר שמגר הוא אחת הדמויות החשובות במערכת המשפטית של העשורים האחרונים. הוא היה האיש שזיכה את ג'ון איוון דמיאניוק לאחר שהתביעה נכשלה להוכיח מעל ומעבר לכל ספק סביר כי הנאשם הוא אכן "איוון האיום" מטרבלינקה; הוא היה האיש שחקר את רצח רבין, והעובדה שהוא היה זה שפסק כי יגאל עמיר לבדו רצח את ראש הממשלה, שימשה בעבור רבים הוכחה ניצחת לשלילת תיאוריות הקונספירציה; הוא היה גם זה שבניגוד לדעת עמיתיו קיבל את גרסתם של לוחמי השייטת שחלו בסרטן לאחר שהוכרחו לצלול במימי הקישון.

גם אחרי פרישתו, התבטא שמגר נגד רצונם של פוליטיקאים לקעקע את מערכת המשפט בישראל, מערכת שלעתים נדמה כי היא המבצר היחיד שנותר על קו הביצורים האחרון של שלטון החוק.

משום כך היה מעניין לצפות בתיעוד של אמיר גרא את חייו האישיים של "מר שמגר" לאחר פרישתו, על אף שאינם שונים אולי מחייהם של פנסיונרים רבים שהתפנו, לאחר שנים ארוכות של עבודה מאומצת, לבלות עם משפחתם, ליהנות מנכדיהם ועוד.

אם כך, מהיכן באו הרגשות המעורבים? אולי מהעובדה שההתנהלות היומיומית של השופטים, ובכך אין האשמה אישית כלפי שמגר, רחוקה מאוד מחייהם של "גיבורי" התיקים שמובאים לפתחם. הכוונה אינה לכך ששופטים חייבים לבוא מרקע של מצוקה כדי להבין טוב יותר את הנסיבות שעלולות להביא אדם טוב לבצע מעשים רעים, אבל הדרת הכבוד שבתפקיד הופכת את השופטים, בהכללה, לאנשים שלעתים אינם מבינים את העולם מסביבם ואת הכללים שמניעים אותו.

שמגר דואג למערכת המשפט שנלחמת על עצמאותה בעידן שבו פוליטיקאים מבקשים להצר את צעדיה, אבל הסכנה הגדולה למערכת אינה מכיוונם של אלו, אלא מתוך הקריסה המתמשכת שלה אל תוך עצמה: עם מספר בלתי-אפשרי של תיקים לשופט דווקא בערכאות הנמוכות, עומס שהופך חלק ניכר מהתיקים לסוג של פארסה - התובעים מנפחים במודע את סכום תביעתם, הנתבעים מתנערים מאחריות, וכל צד מקצין את עמדותיו בידיעה כי כבוד השופטים, לפעמים אפילו בלי לקרוא את התיקים לעומקם, ילחצו על הצדדים להתפשר - ובלבד שלא ייפגע המשאב העיקרי של המערכת, זמן.

האזרח הקט הופך בסיוע המערכת המשפטית ל"פראייר", כשהוא מביט בעיניים כלות כיצד נדונים ענייניו במקום שאליו הוא אמור היה לשאת עיניים ביראת כבוד. משום כך, אפילו המלחמות על מעמדו של בית המשפט העליון, לכאורה מלחמות הקיום של המשך שלטון החוק, הן לא חשובות כפי שמנסים לצייר לציבור. המלחמה האמיתית של מערכת המשפט, זו שבה היא מביסה את עצמה, מתנהלת בכל יום במאות זירות קטנות ובאלפי "כאילו-דיונים" שמקעקעים את אמון הציבור במערכת.

פועלו המשפטי רב-השנים של שמגר הוא כביר, ואני מאחל לו עוד שנים ארוכות ומהנות של בילויים עם נכדיו, אבל גם הוא, כמו רוב עמיתיו הבכירים, כבר מזמן לא בתוך עמו יושב, אלא במגדל השן שבו התבצרו, למרבה הצער, המוהיקנים האחרונים של ותיקי מערכת המשפט. *