ד"ר דנה פוגץ': "הפרקליטות מתעלמת מקורבנות העבירה"

פוגץ', ראש מרכז "נוגה" למען נפגעי עבירות אלימות: "לכל קורבן יש סיפור איום - ואף אחד לא עוזר להם. יותר קל לפרקליטות להתעלם" ■ "עו"ד ענת פלינר היא דוגמה לאדם שיכול לשבת בבית, להכין ארוחת ערב - ולהירצח"

הבית

דופלקס באחד מבתי האבן הציוריים-משופצים-משוחזרים בשכונה התל-אביבית הראשונה - נווה-צדק. קשה להתעלם מהקשר בין שם השכונה לעיסוקה של בעלת הדירה, המנהלת מרדף עיקש ונלחמת ברשויות לשם השגת ה"צדק" הנכסף עבור נפגעי עבירות קשות. משרדה במרכז 'נגה' למען נפגעי עבירות אלימות נמצא רחובות ספורים משם, אך הסיפורים הקשים שהיא שומעת - על תקיפות מיניות, אלימות ורצח - מלווים אותה גם הביתה. "לפעמים אני חוזרת ברגל מהמשרד כדי לנקות את הראש ולנסות להתנתק מהעבודה", היא אומרת.

פנים הבית מעוצב בסגנון מודרני, צעיר ופונקציונאלי, ומסגיר את אהבתה של בעלת הבית לעיצוב וארכיטקטורה. בכל פינה הושקעה מחשבה, הונח פסל, נבנה מדף, נצבע קיר או נמתח קו זוויתי מהתקרה. ובכל זאת, התחושה האינטימית-אישית נשמרת. ממרפסת הדירה, מעבר לנוף הגגות השכונתיים, בין מלון דיוויד אינטרקונטיננטל לבניין בית הטקסטיל, מבצבצת רצועת ים קטנטנה המספקת לבעלת הבית בריזה נעימה בכל עונות השנה. "אין רעש, יש קירבה לים, נוף מהמם, אוויר מדהים. מה צריך יותר מזה?", שואלת בעלת הבית.

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי וגדלתי בתל-אביב. לאבי היה מפעל תעשייה הידראולית ואמי, שהיא אישה מאוד מדליקה, היא מרצה לתולדות האופנה בשנקר. היא הכניסה לבית את האהבה לאופנה ולכל מה שקשור לאסתטיקה. יש לי שני אחים צעירים ממני, אח ואחות.

"הייתי ילדה חננה, אבל עם ניצוץ בעיניים. אהבתי לקרוא מגיל אפס ומההתחלה קראתי ספרים של מבוגרים. אף פעם לא קראתי ספרי ילדים. מגיל מאוד צעיר קראתי אגתה כריסטי. מאוד אהבתי אותה. אני חושבת שהספרים האלו הובילו אותי למשפט הפלילי. תמיד אהבתי ספרי מתח וסדרות טלוויזיה משפטיות כמו 'חוק וסדר'.

"היה לי די ברור שאלמד משפטים, כי תמיד אהבתי לדבר ולכתוב. חוץ מזה, מגיל צעיר נלחמתי את המלחמות של הילדים בבית הספר וגם מאוד נלחמתי את המלחמות שלי. בתיכון הייתי עוה"ד הכי טובה של עצמי. למדתי בתיכון בליך ושנאתי אותו מאוד. חשבתי שהוא סוג של בית סוהר במסווה של תיכון ואף פעם לא עניין אותי להיות בשיעורים. למרות זאת קיבלתי ציונים מאוד גבוהים. יום אחד צבעתי את השיער בצבעי כחול-ירוק, מה שהיה מאוד נפוץ בזמנו, ורצו להעיף אותי מבית הספר. אמרו לי להביא את ההורים לפגישה עם סגנית מנהלת בית הספר, אבל הלכתי אליה לבד ואמרתי לה 'אין שום בעיה, אתם יכולים להעיף אותי, אבל תחשבי איך זה ייראה שאתם מעיפים את התלמידה הכי טובה בכיתה'. כמובן שלא העיפו אותי.

"לקראת סוף התיכון מאוד התלבטתי בין לימודי משפטים לבין מדעים. הייתי אז בנוער שוחר מדע ומאוד אהבתי את זה. אמא שלי היתה מסכנה. כל פעם שהיתה פותחת את המקרר היתה מגלה צלחות פטרי שהייתי מגדלת בהם חיידקים זורחים. באיזשהו שלב אפילו חשבתי ללמוד רפואה ומדעים, אבל אז נזכרתי שדם מגעיל אותי. בסופו של דבר בחרתי במשפטים. זה התאים מאוד לתכונות שלי".

צבא

"השירות הצבאי היה תקופה טראומטית בשבילי. שנאתי את הצבא. הצבא בזבז אותי ואני בזבזתי אותם. הייתי פקידה בשלישות והיו לי מפקדים שהיו אנשים עלובי נפש שהתעללו במי שרק יכלו. זה היה עינוי. לשמחתי הרבה, אחרי שנה בצבא נפצעתי בתאונה קלה, ריסקתי את הקרסול ויצאתי לבית הבראה צבאי לחצי שנה. הרגשתי שעדיף להיות בתל השומר מאשר ביחידה בשלישות.

"מאוד הצטערתי על השנתיים האלה, אבל בדיעבד הם גם נתנו לי פרספקטיבה לגבי העיסוק שלי היום. הייתי במינהל הסגל בשלישות וראיתי תיקי אונס נגד מפקדים שלא עשו להם כלום. זו היתה תקופה שלא דיברו בה על הטרדות מיניות וטייחו הכול. אז התחלתי לפתח את התודעה שלי לגבי אנשים בעמדות כוח, מה זה עושה להם ואיך הם משתמשים בכוח שלהם לרעה, במיוחד בהקשר של הטרדות מיניות נגד חיילות. התקופה הזאת השאירה בי חותם שלילי, שמלווה אותי עד היום. גם באנטי שלי למערכות, בצורך שתמיד היה לי לבדוק מה קורה בתוך מערכת ולא לקבל דברים כמובנים מאליהם וגם בכך שאף פעם לא קיבלתי את ההנחה שאם אדם בדרגה גבוהה, צריך להשתחוות לו מיידית".

המשך ביוגרפיה מקוצרת

"במהלך לימודי המשפטים עשיתי טרום סטאז' במשרד אזרחי ולא התחברתי לזה בכלל. את הסטאז' עשיתי בפרקליטות. שם גיליתי שהמשפט הפלילי מדבר אליי הרבה יותר. לקראת סיום הסטאז', הבנתי שאני לא כל כך רוצה להמשיך בתביעה, כי זאת מערכת מאוד היררכית ואני אף פעם לא הייתי מערכתית. מצד שני, סנגורית לא רציתי להיות כי קסם לי יותר 'הצד של הטובים'. סנגורים מאוד אוהבים לדבר על כך שיש להם מורשעים חפים מפשע, אבל האמת היא שרוב הסנגורים נאבקים על זכויות של אנשים אשמים. זה נכון וזה מוצדק ומישהו צריך לעשות את זה, רק שלי זה לא התאים".

"החלטתי להמשיך ללמוד וכיוון שרציתי לחיות בחו"ל תקופה מסוימת ולהרחיב את הידיעות שלי במשפט משווה, החלטתי לנסוע ללונדון לעשות מאסטר. כשהגעתי לשם הכרתי את דוד בן צדוק ואחרי שנה התחתנו. לפני שנה התגרשנו, אך בזכותו נשארתי בלונדון 6 שנים. עשיתי בלונדון גם דוקטורט, אבל לקראת סיום הדוקטורט הכפור בלונדון התחיל להעיק עליי והחלטתי לחזור לארץ ולהשתלב באקדמיה. קיבלתי הצעה מהמרכז הבינתחומי ללמד דיני עונשין והסכמתי. אחרי 4 שנים בבינתחומי עברתי לקריה האקדמית אונו ומאז אני שם".

מרכז נוגה

"יום אחד פנתה אליי סטודנטית מהקמפוס החרדי בקריית אונו ושאלה אותי אם היא יכולה להפנות אלי אנשים שצריכים עזרה ואני אמרתי לה אוקיי. באותו ערב התקשרה אליי אישה והציגה עצמה בשם גילה הירש מקריית ביאליק. כשהיא אמרה לי את שמה עברה בי צמרמורת, כי הכרתי את המקרה שלה היטב. הבן שלה תומר הירש, שהיה מדריך בפנימייה, נרצח בידי שני חניכים אוקראינים שלו, נער ונערה, ואני לימדתי את פסק הדין של הרצח כל שנה. תומר הירש מבחינתי היה שם של פסק-דין ופתאום מתקשרת אלי אישה שאומרת שהוא בנה. באותו שלב הרוצח והרוצחת ישבו בכלא, אך כיוון שהם היו קטינים, הם לא קיבלו מאסר עולם והיו צפויים להשתחרר בשלב מסוים. ההורים שמעו שהרוצחים מבקשים לקבל אזרחות ישראלית וניסו לפנות לרשויות כדי למנוע מהם את קבלת האזרחות, אבל אף אחד אפילו לא החזיר להם טלפון. לא היו מוכנים לשמוע אותם בכלל, אז הם פנו אליי ושאלו אם אהיה מוכנה לעזור.

"אז התחלתי להבין שמאחורי הדברים שאני מדברת עליהם באופן תיאורטי, כל הפשעים ופסקי הדין, עומדים בני אדם. לכל קורבן יש שם, פרצוף וסיפור איום ונורא, ואף אחד במדינת ישראל לא עוזר להם. הבנתי גם שהיתרון שלנו כעורכי דין הוא הכוח ושאותי לא ינפנפו כמו שנפנפו אותם. הסיפור של איתן וגילה הירש היה הצלחה, כיוון שהבחורה לא קיבלה אזרחות ישראלית וגורשה מהארץ והבחור, שיושב עד היום בכלא, לא יקבל אזרחות ישראלית. זאת היתה הנקודה הראשונה בהקמת מרכז נגה לסיוע לנפגעי עבירה".

זכויות קורבן עבירה

"המדינה אינה נציגת הנפגע ואין היא מקפידה תמיד על זכויות הנפגע. בדרך-כלל, בכלל לא אומרים לקורבן שיש לו זכויות. הוא לא מודע לכך. החוק מגדיר זכויות מעטות, שנועדו להגן על הנפגע כמו הגנה על הפרטיות, מניעת פרסום, צווי הרחקה של הנאשם מן הקורבן ומגבלות על עברייני מין. למרבה הצער, גם על מעט הזכויות הללו לא ממש שומרים. זה בולט במקרים של נפגעות אונס שחושפים את היומנים שלהן גם למי שלא צריך, מעמתים אותן עם הנאשם ואומרים להן דברים פוגעניים ללא כל סיבה.

"מעבר לכך, לא פחות חשובה היא זכותו של נפגע העבירה לוודא כי הצדק נעשה, במערכת שבה מרבית התיקים הפליליים נסגרים ב'דילים' בין התביעה לבין הנאשם. בעיקר להביע את עמדתו בפני הפרקליטות במקרה שמנסים להגיע להסדר טיעון או להביע את עמדתו בפני בית המשפט בשלב הקריטי של גזירת הדין או הטיעונים לעונש. בתהליך הזה קורבן העבירה נשכח"."בחברה הישראלית אין מודעות לנושא של פגיעות פליליות. על אף העלייה החדה במספר העבירות הפליליות החמורות אנשים לא אוהבים לחשוב על עצמם כעל קורבנות פוטנציאלים, שיום אחד יכולים ליפול קורבן לעבירה פלילית. הם חיים בהכחשה בנוגע לסיכוי שלהם להיפגע. עו"ד ענת פלינר שנרצחה בביתה, היא דוגמה לכך שאדם יכול לשבת בבית, להכין ארוחת ערב לילדים שלו ולהירצח. אנשים לא אוהבים לחשוב על זה, ולכן גם לא חושבים קדימה על השאלה מה יקרה לי אם אהיה קורבן ואיזה זכויות יהיו או לא יהיו לי. יותר קל לפרקליטות וגם, במידה מסוימת, לבתי המשפט, להתעלם מהקורבן. למה צריך להכניס רעש למערכת?"

ספורט

"אני מאוד אוהבת ספורט. 3 פעמים בשבוע אני עוזבת את המשרד בסביבות חמש בערב כדי להגיע לחדר כושר ואחרי זה, בדרך כלל, ממשיכה לעבוד עוד קצת מהבית. אני צריכה את זה. זה כבר חלק מובנה מהחיים שלי. אני עושה ספינינג, מתאמנת קצת במכון ולפעמים הולכת לשיעור פילאטיס".

כדורגל

"מעבר לפעילות שלי במרכז נגה, אני נציגת הציבור הראשונה במזכירות ההתאחדות לכדורגל ובהנהלה ואני גם יו"ר ועדת תקנון, שהיא הוועדה המשפטית של התאחדות הכדורגל. אני מאוד אוהבת את זה. מבחינתי זה צד לגמרי אחר של המשפטים, וזה כיף להשתמש בידע המקצועי כדי לעשות משהו שאוהבים.

"אני מאוד אוהבת כדורגל. זה התחיל כשחייתי באנגליה. מאז אני אוהדת את ווסטהאם. בארץ אני אוהדת את הפועל תל-אביב. אני הולכת למשחקים ומעודדת, במיוחד למשחקי הנבחרת ולגמר גביע".

טלוויזיה

"אני כמעט לא רואה טלוויזיה. אני רואה בעיקר דברים מוקלטים, סדרות שאני אוהבת כמו 'חוק וסדר' או סרטים ב-די.וי.די".

בשביל הנפש

"אני לומדת איטלקית. זה משהו שהוא נטו בשביל הנפש. אני מתנתקת מכל הדברים הקשים שאני שומעת בעבודה ונהנית מהשפה המיוחדת הזו. אני משתדלת לראות גם סרטים באיטלקית ובן הזוג שלי, שגר פעם ברומא, מדבר איתי איטלקית ועוזר לי להתאמן".

קריאה

"אני קוראת המון. לפני השינה ובסופי שבוע. אני אוהבת בעיקר ספרי מתח וקוראת כמעט רק באנגלית כדי לשמור על השפה וגם כדי לקרוא ספרים חדשים שרק יוצאים. אחת הסופרות שאני מאוד אוהבת היא רות רנדל, סופרת קלאסית בת 80, שמוציאה מדי שנה ספר מתח".

אלמלא הייתי עורכת דין

"אחרי הצבא נרשמתי ללימודי משפטים ולקולנוע. בגלל שהתקבלתי למשפטים לא הלכתי ללמוד קולנוע, אבל מי יודע איפה הייתי היום אם הייתי עושה בחירה אחרת. אולי הייתי קולנוענית. החלום האמיתי שלי היה ללמוד ארכיטקטורה. אני מאוד אוהבת עיצוב וכל מה שקשור באסתטיקה, אבל אחרי שהסבירו לי שצריך לדעת מתמטיקה כדי ללמוד ארכיטקטורה ירדתי מזה. בעולם אחר כנראה שהייתי ארכיטקטית".

לא יודעים עליי

"משמחים אותי דברים מאוד-מאוד שטותיים. תנו לי להיות בחופש בדיסנילנד ואני אהיה מאושרת עד הגג. לא רוצה להיות מאוד רצינית כל הזמן. בנוסף, לא יודעים כמה נעליים יש לי. אני לא רוצה לומר מספר כדי שלא יחשבו שאני משוגעת, אבל יש לי הרבה, עשרות זוגות".

רזומה

* אישי: ד"ר דנה פוגץ' (44), נולדה בתל-אביב, ולמעט 6 שנים בהם חיה בלונדון, התגוררה בעיר המרכזית כל חייה. גרושה (מהפסל דוד בן צדוק המתגורר באנגליה) ובת-זוגתו של דוד פייביש, איש היי-טק.

* מקצועי: מהמובילים בתחום חדש של עריכת דין - ייצוג נפגעים. הקימה ועומדת בראש מרכז 'נגה' למען נפגעי עבירות אלימות. מרצה למשפט פלילי וראיות בקריה האקדמית אונו. בכנס לשכת עורכי הדין, שהתקיים בחודש שעבר, קיבלה אות "נשים במשפט 2009", על פעילותה לקידום זכויות קורבנות עבירה.

* פעילות ציבורית: חברת מזכירות והנהלה וראש ועדה בהתאחדות הישראלית לכדורגל, ומיוזמי ומנסחי הצעת חוק איסור אלימות בספורט.