ערעור גאידמק התקבל חלקית: ישלם ליוסי טרוים 32 מיליון שקל

זאת במקום 55 מיליון שקל, כפי שנקבע בפסק הבורר של השופט בדימוס דן ארבל ■ התשלום - בגין הפרת הסכם לרכישת מפעל כימי בקזחסטן

ערכאת ערעור של בוררים קיבלה חלקית את ערעורו של ארקדי גאידמק, והפחיתה את חיובו לשלם לאיש העסקים יוסי טרוים רק כ-32 מיליון שקל בגין רכישת מפעל כימי בקזחסטן, במקום 55 מיליון שקל בהם חוייב במקור.

השופטים בדימוס ד"ר אליהו וינוגרד, ורדי זיילר ופרופ' דן ביין ביטלו את פסק הבורר של השופט בדימוס דן ארבל, וקבעו כי עליו לשלם 11 מיליון דולר. גאידמק כבר שילם 3 מיליון דולר, כך שנותר לו להשלים 8 מיליון דולר בערכם כיום.

פסק הבורר של ארבל קיבל חלקית תביעה בסך 98 מיליון שקל שהגיש טרוים ב-2003, באמצעות עוה"ד שאול קוטלר ושחר הררי. טרוים החזיק בכ-95% ממניות חברת AKTAL, המחזיקה בתשלובת כימית בקזחסטן ומעסיקה כ-4,000 עובדים. לדבריו, המפעל היה נתון בקשיים, וגאידמק רכש ממנו את מניותיו במטרה לשקמו, בזכות קשריו עם השלטונות המקומיים. אלא שגאידמק העביר רק 3 מיליון דולר מתוך סכום הרכישה - 22 מיליון דולר. בידיו היה הסכם כתוב שדמה יותר ל"צעטלע", ושלא נחתם על-ידי גאידמק.

גאידמק טען, באמצעות עוה"ד איל רוזובסקי ושלומי בן-אריה, כי מעולם לא חתם על ההסכם, וכי טרוים לא היה בעל המפעל אלא איש קש של השותף השני, ג'לאל חיידרוב. כן טען כי מי שהפגיש ביניהם, ז'אראס אחמטוב, הציע מתווה שבו נוסחה שלפיה מחיר המפעל ינוע בין 0 ל-22 מיליון דולר, התלויה במספר פרמטרים.

בפסק בורר בן כ-150 עמודים קבע ארבל כי בין הצדדים נכרת הסכם בעל-פה, שאת תנאיו הוא קבע בהתאם לראיות שהוצגו לו. מאחר שטרוים הוכיח כי עמד בחלק מתנאי ההסכם, נפסק כי הוא זכאי לקבל כ-55 מיליון שקל.

בהסכם הבוררות נקבע כי ניתן יהיה לערער על הפסק להרכב של 3 בוררים. גאידמק וטרוים הגישו ערעורים הדדיים, ופסק הדין שניתן כעת הוא אחד הראשונים בו נעשה שימוש במנגנון ערכאת הערעור.

הבוררים בערעור פסקו כי היעדרו של העד המרכזי שיכול היה לשפוך אור על הפרשה - ז'אראס אחמטוב, שתיווך בעסקה בין גאידמק לטרוים - חייב את ארבל לנקוט בזהירות מרובה. "כל מסקנותיו של הבורר - הן בדבר עצם קיומו של הסכם מחייב והן באשר לתוכן ההסכם בעל-פה - היו מבוססות במידה רבה על ספקולציות".

לדבריהם, ארבל דחה את גירסת טרוים לפיה היה הסכם כתוב, ומנגד דחה את גרסת גאידמק לתוכן ההסכם בעל-פה, כך שלבסוף "יצר" הסכם בעל-פה שאיש מהצדדים לא טען לקיומו.

הבוררים בערעור הפכו אבנים רבות שהציב הבורר ארבל, ודחו את מסקנתו כי נכרת בין הצדדים הסכם בעל-פה. הם קבעו כי לא נכרת הסכם מחייב, בכתב או בעל-פה, אולם אין בכך לדחות את תביעתו של טרוים, שכן בפועל הבעלות במפעל הועברה לגאידמק, ולפיכך טרוים זכאי למחיר ראוי עבורה (בהתאם למצבה ולנסיבות אז) - ולו מכוח דיני "עשיית עושר ולא במשפט". מחיר זה היה קל לחישוב בזמן אמת אך קשה כיום, ולאור סירוב הצדדים למנות מומחה שיכריע בנושא - הם קבעו את סכום התשלום לפי "אומדנא דדיינא" (הערכת הדיינים).

עוה"ד קוטלר והררי מסרו בתגובה: "אנו מאוכזבים מהסכום וספקניים אם כלל ניתן יהיה לגבות גם סכום זה. מצער מכל כי הפסק של ארבל, שהיה מנהל בתי המשפט, בוטל לחלוטין. הדבר מעלה הרהורים נוגים על יעילות הפנייה לבורר, גם אם הוא נחשב למשפטן טוב".