הניצחון הקטן של היו"ר חיים כץ

הוא מכה קשה למובטלי מדינת ישראל

השכונה המזרחית בנצרת, מרכז תוכנית ויסקונסין. המקום הזה, שחטף מטר של אבנים כבר ביומו הראשון לעבודה בקיץ 2005, רגוע עכשיו יותר מאי-פעם. קבוצה אחת לומדת מחשבים, קבוצה אחרת מתרגלת עברית, אחרים מחכים בקוצר רוח לראיון עבודה בחברת הלוויין yes.

תרצה בר-חיים, מנכ"לית חברת אגם מהל"ב, שמפעילה את התוכנית בנצרת, מנסה כבר שנים להביא עיתונאים ופוליטיקאים לביקור במקום. הראשונים כמו השניים, היא מתרשמת, ממהרים לפסוק בעניינים שונים, עוד לפני שהם נחשפים לתמונה המלאה.

כך הם כמעט קברו את ויסקונסין, עוד לפני שהיא נולדה. הנה, יו"ר ועדת העבודה בכנסת, חיים כץ, החליט אתמול (ג') שאין מקום להביא את סוגיית ההרחבה של התוכנית להצבעה במסגרת התקציב, משום שזה הליך חפוז מדי שעלול לפגוע במובטלים.

אז מה אם קיים כבר פיילוט במשך ארבע שנים שלמות, ואז מה אם נכתבו עשרות דוחות על התוכנית, ששיפרו אותה באורח פלאים. פתאום אין מספיק זמן. כץ, אגב, מעולם לא ביקר במרכז של תרצה בר-חיים בנצרת.

בובות של קבוצות לחץ

אפילו פואד, שר התמ"ת החדש, שמתיימר לתמוך בתוכנית, לא ביקר עדיין בנצרת. זה לא הפריע לו להציב השבוע תנאי חדש להרחבת התוכנית לפריסה ארצית, שבעצם מסרס אותה חלקית. פואד החליט שהמובטלים ימשיכו לפקוד את שירות התעסוקה תשעה חודשים נוספים לאחר מיצוי תקופת הזכאות שלהם לדמי אבטלה, ורק לאחר מכן יופנו לויסקונסין.

בסביבתו של פואד מסבירים כי מקור הדרישה בוועד העובדים של שירות התעסוקה ובהסתדרות, מה שמחזק עוד יותר את התחושה כי שרי הממשלה הם רק בובות בידיהן של קבוצות לחץ.

"לפעמים נדמה לי שלא רק למובטלים קשה להתנתק מהמדינה, גם למדינה קשה להתנתק מהמובטלים", טוען בפואטיות עיסאם נסראללה, עובד במרכז ויסקונסין בנצרת. "לתת למובטלים עוד 9 חודשים לקבל גמלה בלי להכניס אותם לתהליך של שינוי, זה כמו לחלק להם בונבוניירה", הוא מסביר.

עיסאם וחבריו יודעים טוב מכולם מהו ההליך העמוק שעובר על משתתפי התוכנית, אבל אף אחד לא שואל אותם. כשאנחנו כבר שואלים, הם מוציאים הכל מהבטן. אפילו על חברי הכנסת הערבים יש להם מה לומר כאן בנצרת, אחרי שאלה הפכו למתנגדים הגדולים של התוכנית בתוך המגזר.

כבר לא מחכה במרפסת

"חברי הכנסת האלה לא הקימו גן ילדים אחד בנצרת, אבל אני הקמתי 4 בזכות התוכנית הזאת", טוענת נרימאן סלימאן, מנהלת המרכז. סלימאן, מוסלמית אדוקה, היא בשר מבשרו של המגזר הערבי - וזה בדיוק מה שאוכל מבפנים את מתנגדי התוכנית, שיודעים כי מול הטיעונים שלה, הם אוחזים רק בפופוליזם.

לפני שסלימאן הגיעה לעבוד בתוכנית, היא ישבה 12 שנה בבית. ככה הרגילו אותה, ככה זה עבד. "התוכנית הזו קשה. נשים ערביות מעולם לא חשבו שהן יצטרכו לעבוד, ועכשיו פתאום זה קבוע בחוק", היא מספרת.

"את כבר לא מנקה כל היום ומחכה במרפסת שהילדים יחזרו מבית הספר. זה לומר לאותה אישה שהתפקיד שלה כאימא זה לא להיות עקרת בית, אלא גם לפרנס. יש לה יכולת להכפיל את ההכנסה המשותפת, וזה למען הילדים". סלימאן מאמינה ש"אין אימא שלא רוצה שהילדים שלה יקבלו הכל. התפקיד שלנו זה להראות לה שהיא יכולה לעשות את זה".

המדינה יזמה, המדינה ברחה

האימוץ של תוכנית ויסקונסין בישראל החל בתקופתם של בנימין נתניהו כשר האוצר ואהוד אולמרט כשר התמ"ת. השניים דחפו בכל הכוח את התוכנית, בלי שנעשתה עבודת הכנה אמיתית בשטח.

ראשי רשויות ומנהלי מחלקות הרווחה ביישובים שבהם החלה לפעול התוכנית - נצרת, אשקלון, שדרות, ירושלים וחדרה - לא ידעו איך להתמודד איתה. התוכנית התקבלה אצלם כאילו "הונחתה מלמעלה", ולכן כשהחלה הביקורת נגדה, נותרו מנהלי המרכזים של התוכנית לבדם במערכה. בנצרת חטפו אבנים, במקומות אחרים הסתפקו בריקושטים.

אבל את מה שלא עשתה המדינה, עושים העובדים של ויסקונסין בנצרת. הפעילות שלהם בשטח מחלחלת לאט לאט לתודעה של הקהילה המקומית, שכבר לא יכולה להתעלם מההצלחה. בארבע השנים האחרונות נפתחו מספר גני ילדים וצהרונים בזכות התוכנית, נותני שירותים ובעלי עסקים מקומיים מגדילים את ההכנסות שלהם בזכות עבודתם עם המרכז, ואפילו הקניון הענק שנפתח בעיר כבר מעסיק עובדים שהופנו אליו מויסקונסין.

כל נייר צילום שרוכש המרכז הוא עוד שקל לקהילה, ואת העובדה הזאת אף אחד לא יכול לקחת מהמקום הזה. המהלך שהוביל אתמול חבר הכנסת חיים כץ זכה אולי לשבחים בקרב חבריו הפופוליסטיים, אבל סביר להניח שבנצרת הוא יזכה לבוז גדול. *