לקחי פרשת המדבקה

צריך אולי להסביר: סיפור טוב לא נופל לידינו כל יום. הסיפור של דודו טופז ונקמתו המאפיונרית בבכירי עולם הטלוויזיה, לדוגמה, הוא סיפור באמת נדיר. טלנובלה שמתרחשת במציאות, עם כל הדמויות הסטריאוטיפיות וליטושי העלילה במקומות הנכונים - זה סוג של תזמון שהמציאות לא תמיד יכולה לעמוד בו. אבל גם סיפור העוקץ של המדבקה המאבחנת התקפי לב לפני שהם מתרחשים - הוא סיפור מצוין. בתרבות האקזיטים שהתפתחה כאן, שבה אנחנו מעריצים כסומא ונופלים לרגליהם של כל מי שמוכרים את הסטארט-אפ שלהם כאילו היו אלוהים, יצרה סביבה נהדרת לסוג כזה של הונאות.

הבעיה היא, שהתקשורת הפכה לגורם עם חלק פעיל בהונאות מהסוג הזה. חוקי המשחק החדשים של הזירה התקשורתית המקומית עשו לנו, מסתבר, ממש רע. מה בעצם קרה פה? מישהו יזם פגישה עם עיתונאי של מוסף כלכלי, לא משנה מאיזו עדה ומאיזה עיתון, מראה לו חוזה חתום ומוכר לו חלום של סיפור "עיתונאי", ותוך שניות זה מתפוצץ ככותרת ראשית באתר האינטרנט ומועתק על ידי אתרים מתחרים. למה? כי לא רק תרבות עגל הזהב של האקזיטים פשתה בנו, אלא גם תרבות המהירות של העיתונות. אם לא עלית עם הסיפור ראשון - אתה לא קיים.

אני ראשון

הראשוניות הזאת הפכה לקודש הקודשים של הכול. לפי חוקי המשחק שהשתרשו כאן, אתה יכול גם לשקר לקוראים שלך בלי להניד עפעף, אם זה במקרה משרת איזשהו אינטרס מקומי שלך ככלי תקשורת ויכול לתת לך עוד כמה נקודות בתחרות המתישה הזאת.

התחייבת לאמברגו פרסום? שטויות. במציאות של היום - חננה מי ששומר על המילה שלו. אז מה אם אמינות אמורה להיות התכונה הראשונה של כל עיתונאי? שבירת אמברגו ופרסום לפני הזמן עליו התחייבת, בכל מיני תחבולות זולות, הפכה לנורמה יומיומית בקרב חלק לא קטן מכלי התקשורת בארץ, ושוב לא נזכיר שמות. אחרי הכול, גם הטור הזה יכול להיחשב לחלק מהמלחמה בין כלי התקשורת, שגם אני בעוונותיי לוקחת בה חלק מדי יום.

מלחמה ותחרות אמורה להיות טובה, אבל מה שהיא עשתה אצלנו זה רק להוריד את רמת המידע נמוך יותר מים המלח. הרי במקום בו שוברים אמברגו כדי לעלות ראשונים עם ידיעה - אז למה בעצם לבדוק דברים עד הסוף? עזבו אתכם. העיקר שנגיד לכם ראשונים, זה לא ממש משנה אם זה נכון או לא. את הבדיקה נעשה אחרי הפרסום, אם בכלל. מה שחשוב הוא שנוכל להתהדר בנוצות של "הכי זריזים". השולפים המהירים ביותר במזרח התיכון. בעידן האינטרנט, זה הפך להיות הדבר היחיד שמעניין את העיתונות.

המהירות כערך עליון?

נראה שחור? בצדק. המציאות היא באמת, איך לומר - לא משהו. ובכל זאת, יש נקודת אור חשובה אחת. כוחו של הפרינט, שהוספד כבר פעמים רבות כל כך ונקבר, מוכח בדיוק במקרים כאלה. לפרינט לוקח הרבה זמן להגיע לקורא, אבל דווקא זה היתרון שלו. החדשות של הפרינט נכתבות, נבדקות, נערכות, מעומדות, הופכות לפלטות ומודפסות בבתי דפוס מהמאה הקודמת, ואז מופצות לבתי הלקוחות במערכת מסועפת, גדולה ומסורבלת.

לכאורה - מי צריך את זה בעידן המודרני? אבל זהו. מסתבר שדווקא כן צריך. סליחה על השוויץ וגאוות היחידה, אבל מה לעשות שזה נכון? גלי וינרב מ"גלובס" חשפה ראשונה את האקזיט המפוקפק, זה היה כוחה של העיתונות המודפסת במיטבה. למרבה הצער, במקרה הזה, ממש לא כל העיתונים השכילו לעשות את הבדיקה הנוספת לפני שהעבירו את מידע האקזיט החם לקוראיהם הצמאים לחלומות ובועות, במיוחד בתקופה הנוכחית.

אנחנו נוטים להיות סלחנים יותר כלפי אתרי אינטרנט, כי המהירות היא חלק מה-DNA שלהם. ואכן, בסיפור הזה, כמעט כולם נפלו בפח המהירות. אבל מהעיתונים מצפים להיות זהירים יותר. באתרים, אפשר לתקן. אבל עיתון, עם כל זה שהוא עוטף דגים ביום למחרת - נשאר מודפס לעד.

מבחינה שיווקית, השבוע הוכח שוב שהכוח של הפרינט הוא בזהירות שלו. לא סתם אומרים, "כתוב בעיתון", כסוג של הוכחה ניצחת למשהו. טיעון שאין עליו ויכוח. ומתוך המקרה הזה, יהיה דווקא נחמד אם כל המדיה המודפסת תבין שזה היתרון הגדול שלה, והיא טמבלית אם לא תנצל אותו. לא להתחרות בווירטואלי, כי עליו היא באמת אף פעם לא תוכל. אבל כן לנצל את בעיית האיטיות שלה כדי לחזור למה שאנחנו העיתונאים היינו מלכתחילה אמורים להיות. במילה אחת: אמינים.