הלקח מפרשת שי דרומי

ידעו הפורצים שברגע שבחרו לפרוץ, דאגת החברה היא למי שפרצו אליהם, ואך ורק להם

הלקח של פרשת שי דרומי הופק למעשה, ואפילו יושם לפני כשנה. זה נעשה כאשר הכנסת אישרה (יוני 2008) את החוק שנקרא על שמו של הנאשם שאתמול מצא אותו בית המשפט זכאי. בחוק נקבע, בגדול, כי אדם לא יישא באחריות פלילית "למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור".

חוק זה התקבל לאחר שדרומי כבר עמד לדין, כך שלא היה אמור לחול על המקרה שלו. אבל קשה להאמין שקיומו לא השפיע על בית המשפט, כי זה יכול היה להיות באמת מוזר להרשיע אדם שהחוק הנוכחי היה מזכה אותו.

ארגונים של זכויות אדם לא אוהבים את העקרון שנקבע בחוק ובפסק הדין שלדעתם עלול להפוך את המדינה למערב פרוע. ואם אנשים פורצים לבתיהם של אנשים חפים מפשע ומסכנים את חייהם, זה לא מערב פרוע? אומרים "שומרי הזכויות": בסדר, הכל נכון, אבל האם לפורץ מגיע עונש מוות ללא משפט? התשובה היא שבהחלט לא. אלא שלא בעונש מדובר כאן, אלא בהגנה עצמית.

ואם כך, הרי שצריך להציג שאלה הפוכה: האם למותקף מגיע לעמוד במצב שאולי יוביל למותו, לפציעתו, שלו ושל בני משפחתו? ומעבר לכל אלה, יש כאן מצב מובהק בו "ההוצאה להורג" של הפורץ או פציעתו יכולים להימנע בקלות. כל מה שהפורץ צריך לעשות לשם כך זה לא לפרוץ. ואם הוא כן פורץ, הרי שמרגע זה הדאגה שלנו צריכה להיות אך ורק לזכויות המותקף כי בעצם הפריצה הפורץ ויתר על זכויותיו. לכן, פסק הדין והחוק סתמו פירצה שהיטיבה עם הפורצים.

שינוי אישום דוחה שיקול דעת?


עוד שופט שקשה להבין את ההגיון שלו, והפעם זה צבי גורפינקל. שופט המחוזי בתל אביב סירב הבוקר (ד) לבקשת הפרקליטות לשנות את כתב האישום באופן שיצביע על שי סימון, ולא שלום ימיני,כמי שנהג ברכב שהרג את מיטל אהרונסון בע"מ.

נימק השופט: "אין בכוונתי לוותר על שיקול הדעת המסור לי לקבוע את העובדות". מה, לאחר תיקון האישום יש לבית המשפט פחות שיקול דעת להכריע מאשר לפני כן?