לא די בביצועים טובים, עדיף מזל

יש יוצאים מהכלל, אבל בוחרים נוטים להדיח ממשלות שהחריבו את כלכלת המדינה

"זאת הכלכלה, טמבל", כותרת מזכר פנימי של צוות קמפיין הבחירות של ביל קלינטון הפכה לאחת הסיסמאות המפורסמות בתולדות הפוליטיקה המודרנית. המצביעים זרקו את ג'ורג' בוש האב מתפקידו בגלל המיתון ששרר אז, קלינטון הפך לנשיא ה-42 של ארצות הברית של אמריקה, וכל השאר היסטוריה.

יש כמובן יוצאים מן הכלל, אבל בוחרים נוטים להדיח ממשלות שהחריבו את הכלכלה במהלך הקדנציה שלהן. ניצחונו של ברק אובאמה הושפע ללא כל ספק מהתמוטטות הכלכלה האמריקאית (קל כיום לשכוח שג'ון מקיין הוביל בסקרים עד הקריסה של ליהמן ברדרז). גורדון בראון התלבט בעקבות קריסת בנק נורת'רן רוק, ולבסוף פסק נגד בחירות מוקדמות עקב מצבה ההפכפך של כלכלת בריטניה. לרוע מזלו, הכלכלה נראית כאילו תיעשה רק יותר הפכפכה, כמו שיעורי התמיכה בבראון.

האם זה הוגן? בראון יוכל לטעון שאנו נמצאים בעיצומו של מיתון עולמי, כך שאין זו אשמתו. שרי האופוזיציה, מצדם, נהנים להצביע על ההיסק ההפוך: אם זה כך, הרי שגם התקופה הטובה לא הייתה בזכותו של בראון. יש מידה של אמת בשתי הטענות: לרוב המיתונים המקומיים יש שורשים בינלאומיים. לדוגמה, גם אם רוברט מוגאבה חייב לקבל על עצמו אחריות להתפוררותה הכלכלית של זימבבואה, קשה להאשים את טארו אסו בעובדה שכלכלת יפן התכווצה ב-4% ברבעון הראשון של 2009.

השאלה היא אם המצביעים מסוגלים להבחין בין ממשלה בלתי מוכשרת בעליל לבין ממשלה שסובלת ממזל רע. אנדרו לי, כלכלן באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית, חושב שלא. במאמר שפרסם לאחרונה ב-Oxford Bulletin of Economics and Statistics, הוא בדק 268 מערכות בחירות שנערכו במדינות שונות בין השנים 1978 ו-1999. הוא בדק באיזו מידה הושפעו הביצועים הכלכליים של כל מדינה ממצב הכלכלה העולמית באותו זמן, באיזו מידה הם הושפעו מניהולה של ממשלה כשירה - ואם המצביעים היו מסוגלים להבדיל בין שני הנתונים הללו.

ובכן, ככל שהדבר נוגע למצביעים, מתברר שעדיף להיות ממשלה ממוזלת מאשר ממשלה בעלת כישורים ראויים. עלייה של 1% בלבד מעל הנורמה בצמיחת הכלכלה העולמית, באה בד בבד עם עלייה משמעותית בסיכוייהם של מי שכבר מחזיקים בתפקיד להיבחר שנית - 64% סבירות להיבחר שנית לעומת הסבירות הטיפוסית, העומדת על 57% בלבד. ביצועים פנימיים אגדיים, העוקפים את הצמיחה העולמית באחוז שלם, העלו רק במחצית מכך את הסבירות לבחירתם-מחדש של הפוליטיקאים המכהנים - מ-57% ל-60% בלבד.

מה, לעזאזל, גורם למצביעים להיות כל-כך כפויי טובה? התשובה הפשוטה תהיה שלא קל להבדיל בין ממשלה בת מזל לממשלה כשירה. אך בנוסף לכך - והנקודה הזו פחות מובנת מאליה - למצביע הבודד גם אין שום תמריץ לנסות לעשות זאת. כולנו יודעים שקול בודד מעולם לא קבע את תוצאות הבחירות, ולכן עשוי כל אחד מהמצביעים להסיק - בצדק - שההצבעה שלו אינה משנה. אנו מצביעים בבחירות ממגוון סיבות - תחושת אחריות, הרצון להשתתף ועוד - אבל אף פעם לא בגלל האשליה שמישהו מאיתנו עומד לקבוע אישית את התוצאה. מתברר שכל עוד התוצאה אינה תלויה באיש מאיתנו באופן אישי, מעטים המשוגעים שינסו להבדיל בין מזל לכישורים, כשהם צולחים את ערימת הדוחות המעודכנים של קרן המטבע העולמי.

ועוד דבר: אנדרו לי מצא עדות (קלושה אמנם) לכך שבמדינות עם תפוצת עיתונים רחבה יותר, המצביעים מסוגלים יותר להבדיל בין מזל לכישרון. הנה עוד סיבה לכבות את הטלוויזיה ולקנות עותק של ה"פייננשל טיימס".