מאחורי הסגרת האברג'ילים

"מציאות עבריינית של פשיעה חוצת-גבולות מחייבת מערכות משפט ברחבי העולם לשכלל את מאבקן בפשיעה. הסגרת עבריינים הפכה אמצעי חשוב מאין כמותו בלחימה בפשע". כך כתב בית המשפט העליון בנובמבר 2005, בעת שהחליט לאשר את ההחלטה להסגיר את העבריין זאב רוזנשטיין לארה"ב, שם עמד לדין בפרשות של הברחת סמים בהיקף גדול. בינתיים הספיק רוזנשטיין להישפט בארה"ב, נגזרו עליו 12 שנות מאסר והוא הוחזר לישראל כדי לרצות אותן כאן.

אלא שמכונת ההסגרות הישראלית-אמריקאית ממשיכה לעבוד במלוא הקצב, ומשגרת לאמריקה עבריינים ישראלים כדי שיעמדו לדין מעבר לים, לאחר שמערכת האכיפה הישראלית לא הצליחה להשלים הליך פלילי מלא נגדם ולהשליכם לכלא. הסגרתם של האחים איציק ומאיר אברג'יל לארה"ב, שעליה החליט אתמול בית המשפט המחוזי בירושלים, מהווה ציון דרך נוסף בשיתוף הפעולה הישראלי-אמריקאי במאבק בפשיעה המאורגנת באמצעות הסגרות הדדיות. מאידך, היא מהווה גם ביטוי נוסף לאוזלת היד של המשטרה והפרקליטות בישראל, שאינן מצליחות לפעול בכוחות עצמן כנגד עבריינים מבית, ונזקקות ליד מושטת לעזרה של האח הגדול מאמריקה.

לפני כשנה הוגש בבית משפט פדרלי בקליפורניה כתב אישום נגד האחים אברג'יל ואנשיהם, ששון בראשי, משה מלול וישראל אוזיפה, באשמת רצח, חברות בארגון פשיעה, הלבנת הון, סחיטה באיומים וייבוא סמים. את בקשת ההסגרה העבירה ממשלת ארה"ב בחודש אוקטובר, ובעקבות זאת פנה משרד המשפטים לבית המשפט בבקשה להכריז עליהם "ברי הסגרה". על פסק דינו של השופט דוד חשין צפוי עוד ערעור לבית המשפט העליון, כך שבכל מקרה האחים אברג'יל לא יועלו מחר בבוקר על מטוס בדרך לארה"ב.

מעניין לראות בפסק הדין שנענה לבקשת ההסגרה של הפרקליטות, כיצד הדיון בנושא ההסגרה מתנהל כאילו בעולמות נפרדים. בעוד שהפרקליטות - ובית המשפט עמה - עוברים על סעיפי אמנת ההסגרה וחוק ההסגרה ובוחנים באופן טכני האם הבקשה בעניין האחים אברג'יל עומדת בכל התנאים, סנגוריהם של הנאשמים מעלים כל טענה אפשרית כדי למנוע את הליך ההסגרה. אחת מהטענות היא שעצם קיומה של שיטת המושבעים במשפט הפלילי האמריקאי, מעמידה בסכנה רבה יותר את הסיכוי שהם יזכו למשפט הוגן, מאשר במשפט שיתנהל מול שופטים מקצועיים בישראל. זאת, מאחר שיש סכנה שהמושבעים יושפעו מהלך הרוח הציבורי השורר בעניינם של האברג'ילים.

אלא שאיש מבין הצדדים בבית המשפט, כך נראה, איננו מעלה על פני השטח את האנומליה שבסיטואציה כולה: עבריינים ישראלים, החשודים גם בביצוע מעשים פליליים בישראל ומהווים זה שנים יעד מודיעיני של המשטרה, מוסגרים לארה"ב לאחר שרשויות האכיפה בישראל נכשלו מלקיים נגדם חקירה ממצה שתעלה ראיות ממשיות לביצוע פשעים בארץ, ותאפשר את העמדתם לדין במדינתם הם.

בהמשך הליכי ההסגרה, שיגיעו לשיאם בוודאי במבצע הטסתם לארה"ב בליווי מרשלים אמריקאים, עוד נזכה למופעי יחצ"נות של המשטרה, אולי אפילו להרמת כוסית חגיגית של החוקרים שישבו למשפחת הפשע על הזנב שנים רבות. כדאי יהיה לזכור גם אז, שחגיגת ההסגרה נובעת מתוך רפיונה של מערכת החוק הישראלית, לא מתוך עוצמתה.

השופט כבן אנוש

פסק דינו של בית המשפט העליון בעניינו של האברך איתמר ביטון, שדרס את הקופאית נגה זוראיש ביציאה מחניון בירושלים, היווה מבחן לשופטי העליון לא פחות מאשר לשופט משה דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים, שעליו הוגש הערעור מטעם המדינה. במבחן הזה עמדו שופטי העליון בכבוד, פחות או יותר. למרות שקיבלו את הערעור, החליטו להרשיע את ביטון בעבירות שיוחסו לו (דרורי, כזכור, גזר עליו עבודות לתועלת הציבור בלא הרשעה) ולהחמיר בעונשו, וכל זאת מבלי לפגוע בכבודו של דרורי כשופט וכאדם.

בין שופטי ההרכב, נקל להבחין, היתה חלוקת עבודה ברורה: תפקידו של ראש ההרכב, אדמונד לוי, היה להצביע על חומרת מעשיו של ביטון, שממנה נובעת עוצמת טעותו של דרורי. הסגנון שבו בחר לתיאור הדריסה וההפקרה נראה כלקוח מסרט אימה, לא מפסק דין קר ומחושב. "הוא לא אמר נואש", תיאר לוי, "ושב ויצא מן המכונית בניסיון לאתר את המתג המרים את המחסום, ניסיון שנבלם לאחר שהמתלוננת אצה לנעול את עמדת הקופה".

ניכר שלוי ריסן את כתיבתו בכל הנוגע להתייחסות לשופט דרורי, והסתפק במשפט: "לא אוכל להצטרף לתוצאה אליה הגיע, ובוודאי שלא לאמירות שונות שנכללו בו ומהן היה מוטב להימנע". ובכל זאת, הוא לא התאפק מלנזוף בו על ההחלטה לפסוק, בספטמבר 2008, פסילה רטרואקטיבית של רשיון הנהיגה של ביטון מינואר 2006. "תחולה רטרואקטיבית מסוג זה על תקופה שחלפה זה מכבר ובמהלכה הוסיף ביטון לנהוג ברכב מנועי", כתב לוי, "מרוקנת את העונש מתוכן". קביעה זו עשויה לשמש הלכה מבית היוצר של בית המשפט העליון בנוגע לפסילה רטרואקטיבית של רשיונות נהיגה בכלל.

השופטת עדנה ארבל התמקדה בנקודת המבט של המתלוננת זוראיש, בהיבט של זכויותיה כנפגעת עבירה. היא פסלה את הניסיון שעשה דרורי לקיים "גישור פלילי" במהלך המשפט. מאחר שבהליך זה הפעיל השופט לדעתה לחץ כבד על המתלוננת לסלוח לנאשם. "אי אפשר שלא להתרשם מהקושי שאליו נקלע הנאשם שנתבקש להתנצל", כתבה ארבל, "והמצוקה והחרדה שבה היתה נתונה המתלוננת בסיטואציה יוצאת הדופן, כשהיא לבדה על הדוכן, חשופה לכל המתנהל והנאמר בפניה, ואין לה אלא להרכין ראש ולקבל מרות. קשה להניח", סיכמה ארבל, "שבסיטואציה זו יסרב הנאשם להתנצל ושהמתלוננת לא תיאות למחול לו".

מבין 3 שופטי העליון, דווקא דנציגר - שגם הוא, כדרורי, מונה לשפיטה לאחר קריירה משמעותית כעורך דין בשוק הפרטי - התגייס להגן על כבודו של שופט המחוזי. אלא שבפסקאות המעטות שכתב, סטה דנציגר מהמקובל בפסקי דין בעליון, והתייחס לדרורי באופן אישי, ולא בהפנייה כללית ל"בית המשפט קמא": "כבוד השופט דרורי נדרש להחליט...", כתב דנציגר, "כבוד השופט דרורי סבר כי...", "אף אני סבור כי שגה כבוד השופט דרורי...", "נראה כי כבוד השופט דרורי בחר לתת משקל יתר...", ועוד.

דנציגר ביקש להדגיש: "ככל בן אנוש, גם שופט טועה. השופט הוא בשר ודם ומותר לו לטעות". בכך, יש לקוות, באה פרשת דרורי על סיומה.

מאבק בהליכי סרק

שימוש לרעה בהליכים משפטיים הוא למרבה הצער מעשה יום ביומו בבתי המשפט. ריבוי ההתדיינויות המשפטיות והעומס הכבד על המערכת, מייצרים אפשרויות לגופים חזקים להכביד את חייהם של יריבים מקצועיים ועסקיים באמצעות הגשת תביעות מסוגים שונים, גם אם ברור מראש שתביעות אלה הן חסרות סיכוי. עד שיידחו, ייאלצו הנתבעים לשכור לעצמם עורכי דין, אפשר יהיה להתישם בהליכי ביניים מסוגים שונים, ותמיד קיים סיכוי שהשופט ילחץ על הצדדים להתפשר.

השופט משה בר-עם מבית משפט השלום בירושלים כתב לפני כשנתיים, במאמר שהתפרסם בכתב העת "עלי משפט", כי "במציאות המשפטית הרווחת, אנו עדים לא פעם לנקיטת הליכים משפטיים אזרחיים ללא יסוד עובדתי או משפטי סביר, ולניהולם משיקולים זרים, תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. היעדר תרופה מתאימה עלולה לשמש תמריץ לניהול הליכי הסרק".

כאשר מדובר בתביעות-סרק של לשון הרע, הסכנה גדלה מאחר שמלבד להלך אימים על הנתבע הספציפי, תביעות אלה מייצרות גם הרתעה ציבורית כללית בתחום חופש הביטוי. בשבוע שעבר החליט שופט בית המשפט המחוזי בירושלים נעם סולברג להרים את דגל המאבק בתופעת תביעות-הסרק בתחום לשון הרע. לא רק שהחליט לדחות את תביעתה של החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי נגד יו"ר ועד העובדים שלה, אריה גור, אלא שגם פסק הוצאות משפט גבוהות במיוחד לחובת התובעים, בסך 200 אלף שקל.

החברה לאוטומציה הגישה לפני 3 שנים תביעת לשון הרע נגד גור, בסך 2.5 מיליון שקל, בשל מכתב שהפיץ לעובדים ובו ציטט דברים שנאמרו בישיבה בכנסת, אודות המינויים הפוליטיים בדירקטוריון החברה. השופט סולברג קבע כי לא רק שמדובר בפרסום מותר, מאחר שהוא משקף במדויק את פרוטוקול הדיון, אלא שהוא נהנה גם מהגנת "אמת הפרסום" ומהגנת תום הלב.

סולברג קבע כי "תביעת-סרק זו לא נועדה אלא לפגוע בנתבע ובתפקודו כיו"ר ועד העובדים. התובעת ביקשה להלך עליו אימים ולהתאנות לו. החברה לא ניהלה את התביעה בהגינות. התביעה לא היתה אלא כלי בידי החברה במסגרת מאבקה נגד ועד העובדים. כזאת", אומר סולברג, "לא ייעשה". הוא הורה לפסוק לחובת החברה את תשלום הוצאותיו ושכר-טרחתו של גור, בסך 200 אלף שקל.

ואולם עו"ד אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח איננו מסתפק בכך. לדעתו, היה על סולברג לדחות את התביעה בשלב מוקדם הרבה יותר, ולא לנהל את המשפט לאורך 3 שנים. "אחרי משפט ארוך ומייגע", כתב פינצ'וק בבלוג שלו באתר החברתי "העוקץ", "כבר היו בפני השופט ראיות בשפע שדי היה בכל אחת מהן כדי לדחות את התביעה. לפחות חלק מהן היו יכולות להביא לדחיית התביעה עוד קודם, גם בלי שהתובעת תנקר לנתבע את הכבד פיסה אחר פיסה. את זה יכול היה השופט לעשות גם בלי לנהל משפט. תביעות-סרק של בעלי ממון", מסכם פינצ'וק, "המכוונות להשתיק נתבע חלש ולהזיק לו, מסכנות את חופש הביטוי".