פשע בכיכר

לא הזדהות אמיתית הביאה אמש את ידידיה החדשים של הקהילה ההומו-לסבית לכיכר

הומופוביה אינה שנאת הומוסקסואלים, אלא פחד מהם, ולא מדובר בסמנטיקה בלבד. אבל עוד קודם, קשה היה שלא להבחין במשהו יוצא דופן שהתרחש אמש: הערוצים 2 ו-10, האריכו אמש את מהדורות מוצאי השבת שלהם, כדי לשדר את עצרת ההזדהות עם הקהילה ההומו-לסבית. חריגה כזאת ממכסת הזמן של מהדורות החדשות דורשת, בדרך כלל, מצב ביטחוני חריג, או אירוע פוליטי דרמטי, מה שלא התקיים אמש.

מה כן התקיים? שבוע קודם לעצרת התרחש בתל-אביב רצח מתועב במיוחד. עם כל חריגותו של הפשע, הרי שהסיבה היחידה ששני הערוצים העיקריים הפסיקו את שידוריהם ב"נוהל פיגוע", הייתה שבשניות הראשונות סבר מישהו שאכן מדובר בפיגוע. בשביל אירועים פלילים, אפילו חמורים, לא עוצרים כאן את שגרת השידורים. העובדה שהעובדות התבררו רק תוך כדי שידור, אפשרה לראשונה לעיתונאים שנכחו במקום לתייג את האירוע כ"פשע שנאה" ולראשי הקהילה להתחיל בקמפיין ה"לא תרצח", שהגיע לשיאו אמש בכיכר רבין.

בימים הראשונים סברתי ש"אשרי הקהילה שאלו הם דובריה", שכן בחלוף הזעזוע (האמיתי כמובן) הראשוני, החל קמפיין תקשורתי ממוקד שנועד למקסם את האפקט. אלא שכחלוף שבוע, ובמיוחד אחרי העצרת המתוקשרת, ייתכן כי לטווח הארוך הובקע כאן גול עצמי.

אנשים רבים שאינם נמנים על הקהילה, מצאו את עצמם בשנים האחרונות בתפקיד ידידיה, גם כשהדבר היה מעט לא נוח, למשל בנושא מצעד הגאווה בירושלים. גם תומכים במצעד, לא יכלו להשתחרר מהרושם שמה שעומד מאחוריו אינו שונה מהרצון שמריץ אנשים כמו ברוך מרזל לאום אל פאחם. ובכל זאת, הסכימו רבים, חופש הביטוי עומד גם למי שמבקש לעורר פרובוקציה. מי שעוד התלבט, עבר לתמוך בקהילה כשראה מי מתייצב מולה: קהל שטוף שנאה שניסה, ולעיתים גם הצליח, לפגוע בצועדים. גם אם הרצח בשבוע שעבר הוכיח (ומיד נידרש גם לכך) שהקהילה זקוקה עדיין להגנת "הרוב הדומם" הרי שבפעם הבאה ספק אם זה יתגייס למען מי שהוכיחו שהם מסוגלים להוציא רבבות אנשים, כולל נשיא המדינה, מהבית ולשנות את האג'נדה התקשורתית של מדינה שלמה.

המהירות שבה נקבע הפשע כ"פשע שנאה" בתודעה התקשורתית, ראויה לעיון נוסף. נניח לרגע, למשל, שגבר שאשתו עזבה אותו ומצאה מקלט במעון לנשים מוכות היה יורה על כל יושביו. האם לא היינו מקטלגים פשע זה כ"רצח על רקע רומנטי"? מישהו יכול לדמיין את כל ארגוני הנשים מצליחים להביא רבבות לכיכר העיר?

אחד הכלים החשובים של הקהילה במלחמתה בהומופוביה, היה יציאה מהארון. כשהקצין הקרבי שאכל איתך מאותו המסטינג, הבחור שמשחק איתך כדורסל, החבר לשתייה שמוריד איתך בירות, והאוהד שמתחבק איתך בגולים של קבוצתך (אני בכוונה בוחר בדימויים גבריים קלאסיים) מזדהה כהומוסקסואל, הוא מוחק בבת אחת יותר דעות קדומות מכפי שיצליחו למחוק אלף מצעדי גאווה. אבל כשרון חולדאי, האיש שהשווה פעם זוג גברים מתנשק לג'וקים, נאם בעצרת, הוא היה דומה יותר למנהיגי הימין קיצוני באירופה שהפכו לפרו-ישראלים, לאחר שהבינו שמוטב שהיהודים יהיו בצד שלהם.

מה שמחזיר אותנו להומופוביה. גם אם לא היה לה קשר מוכח לרצח, הרי שהיה לה הרבה עם מה שאירע אמש בכיכר. התנועה ההומו-לסבית הפגינה אמש את כוחה האדיר, אבל חלק מידידיה החדשים הם הומופובים. לא הזדהות אמת הביאה אותם לשתף פעולה, אלא פחד מתנועה שהוכיחה את כוחה הרב בתקשורת. בטווח הקרוב מדובר בניצחון, לטווח הרחוק - ימים יגידו.

צרו איתנו קשר *5988