המכונית החשמלית - ההכרעה: האם תזכה באמון הצרכנים?

ההתאהבות הזאת לא לקחה יותר מכמה דקות. ג'ייסון תמרן את המסחרית והנגרר העמוס לתוך מגרש החניה של מרכז מסחרי מצ'וקמק בהארינגיי, מזרח לונדון ותוך כדי חשף לעיניי את המיצובישי הקטנה, אחת מהמכוניות החשמליות הראשונות בעולם שנמכרת באופן מסחרי. שתי דקות אחר כך, כמו ממתק קטן, אדום-לבן, היא גלשה מהנגרר, מזכירה צעצוע שאפשר לחבר לשטקר בלילה או מזכרת מעיר העתיד שאריך קסטנר תיאר ב-"35 במאי".

עוד שנייה וחצי חלפה ומהמסחרית הגיח אנדי וורטהיים, נציג מיצובישי בריטניה ושלושתנו התכנסנו ליד הפלא לדיון ראשוני והתפעלות משותפת מהממתק שנראה ממש כמו מכונית אמיתית. "מכונית אמיתית", אגב, יהיה מושג שיחזור על עצמו שוב ושוב במשך היום, עד שכולנו נשתכנע שגם רכב בלי מכל דלק יכול להיות זכאי לתואר הכבוד הזה.

ג'ייסון, התברר מיד, נשאר במגרש החניה. הוא לא בא לטייל איתנו. אני מספרת לו איפה נמצאת הקבביה הטורקית הכי טובה בשכונה, מדליפה משהו על המבצעים בארגוס ומסבירה איפה המקום הכי בטוח באזור לחטוף בו התקף לב (קפה קוסטה, ניסיתי את זה בעצמי). ג'ייסון מסביר שלמרות שהוא מת על מבחני דרכים, הוא לא מתכוון לבדוק כמה זמן לוקח לאמבולנס להגיע, אבל הוא בהחלט מתכוון לבדוק את שיפודי הפרגית. אני מזכירה שהטורקים לא יודעים לעשות חומוס, ורגע לפני שאנחנו זזים אני שמה לב שג'ייסון, שבעברו כמה פרקים של נהיגת מרוץ ושמעיד על עצמו שהוא מכור ל"מכוניות אמיתיות עם הרבה בנזין וכוחות סוס", מחייך חיוך רחב בכל פעם שהוא מעיף מבט לעבר הממתק האדום-לבן. יכול להיות שגם הוא נפל בקסמיה של מכונית בלי מנוע?

שנת ההכרעה

2010 הולכת להיות שנה מכרעת עבור המכונית החשמלית. במהלכה יתברר אם ההמצאה, הלא ממש חדשה הזאת (הראשונות נסעו עוד בתחילת המאה ה-20), תצליח סוף סוף להתגבר על מחלות הילדות ולזכות באמונו של הצרכן. קשה להפריז בחשיבותה של התשובה, שגוררת אחריה סוגיות הרות גורל כמו צמצום התלות בנפט, צמצום זיהום האוויר ואפקט החממה, שיפור איכות החיים בערי הענק של העולם ועוד ועוד.

מה שהופך את 2010 לשנת ההכרעה, היא העובדה שלקראתה ובמהלכה, ישיקו כמה ממותגי הרכב הגדולים בעולם מכוניות חשמליות ראשונות. ניתן למנות ביניהם את רנו, ניסן, GM ואחרים, שסוף סוף יצטרפו למועדון מצומצם שכלל עד כה יצרניות סיניות, יצרנית הודית וכמה חברות בוטיק זעירות שמייצרות מכוניות חשמליות למיליונרים. הגל הזה יגיע אפילו לישראל עם המכונית החשמלית של בטר פלייס (Better Place) ושי אגסי, וכנראה מכוניות נוספות שיוצעו ללקוח הישראלי אם הניסוי של בטר פלייס יראה מבטיח. אגב, כבר כיום מיובאת לישראל מכונית חשמלית - מסחרית קלה של פיאג'ו, וגם מספר דגמי קטנועים חשמליים.

הבעיות שעד כה עצרו את התפשטותה של המכונית החשמלית - טווח הנסיעה, תשתית טעינה שאינה קיימת ומחיר גבוה - עדיין רחוקות מפתרון מושלם, אולם הדבר לא הרתיע את היצרנים הגדולים. לא בעיות איכות הסביבה המאיימות, עמדו בראש סדר העדיפות שלהם. גם לא מחירי הדלק הגואים הדירו שינה מעיניהם, אלא החשש שאת הרווחים יגרפו בסופו של דבר דווקא הסינים, שמפתחים מכוניות חשמליות כבר כמה שנים כחלק מאסטרטגיית חדירה לשוק הרכב העולמי. זאת בנוסף להטבות מס ותמריצים מתמריצים שונים, שנותנות ממשלות בעולם ליצרניות שמצמצמות את היקף הפליטה של דגמיהן.

אחת החברות הראשונות שהשיקה מכונית חשמלית מסחרית היא מיצובישי עם ה-.iMiev רוב המכירות מיועדות לשוק היפני, אולם הדגם החל להימכר גם בכמה מדינות באירופה. יצאנו לסיבוב במכונית שכמוה כנראה יגיעו לרבים מנהגי העולם בעוד שנים לא רבות.

שש שעות טעינה

במקום שבו ברוב המכוניות יש פתח למשאבת דלק, בממתק האדום-לבן יש שקע טעינה. מהצד השני של המכונית יש פתח זהה. אחת הכניסות מיועדת לכבל חשמלי ביתי, השנייה לטעינה בתחנות מיוחדות. במהלך השנה הקרובה, תתקין ממשלת בריטניה מאות אם לא אלפי תחנות טעינה שכאלה, בדומה למתקנים לתשלום דמי-חניה, בכל רחבי המדינה. טעינה מהתקע הביתי תארך כשש שעות, טעינה מתחנת טעינה תארך עשרים דקות. העלות תעמוד על 96 פני לסוללה מלאה (כשישה שקלים), שאמורים לאפשר נסיעה של כמאה מייל (160 ק"מ). מדובר במחיר שהוא נמוך משל ליטר בודד של בנזין, וזה עוד לא הכל: עיריית לונדון החליטה לגלות מודעות סביבתית ומעודדת כלי רכב חשמליים באמצעות פטור ממס הגודש הדרקוני של העיר (שמונה פאונד ליום), ופטור מתשלום עבור חניה ברוב חלקי העיר. בנוסף, מסובסדת המכונית בכ-5000 פאונד על-ידי הממשלה. כל ההטבות הללו, אגב, חלות רק על כלי רכב שהם חשמליים ללא מרכיב של דלק, או שמרכיב הדלק שבהן מיועד רק כ"השלמה" לשעת חירום. כלומר, מכוניות היברידיות (כמו הפריוס של טויוטה) לא עומדות בקריטריונים.

במיצובישי מקווים, שההטבות הללו יפתו את הרוכשים הפוטנציאליים לפתוח את הארנק ולשלם 25 אלף פאונד, כ-12-10 אלף יותר מאשר עבור מכונית בנזין מקבילה בגודלה. 25 מכוניות המיצובישי החשמליות הראשונות יגיעו לבריטניה באוקטובר. כל המכוניות כבר נמכרו, כולן לתושבי קובנטרי וברמינגהם, שתי הערים הצפוניות אותן ייעדה ממשלת בריטניה לשמש כמודל ל"ערים החשמליות", שבהן מוקמת תשתית מתאימה.

לבה של המכונית החשמלית - הסוללה - נמצאת במיצובישי הקטנה מתחת לתא הנוסעים. מדובר בסוללת ליתיום איון ענקית שאמורה לספק טווח של כ-130-160 קילומטרים (שמשתנה בשל סוג הנהיגה ותנאי הדרך). הקושי בייצור סוללות מסוג זה ומחירן הגבוה, הם מהקשיים העיקריים של המכונית החשמלית. יכולת האחסון המוגבלת של החשמל מחייבת צמצום של גודל, משקל וביצועי המכונית לטובת הגדלת הטווח, זאת לפחות עד שסוללות מזן חדש (שנמצאות כיום בפיתוח) יגיעו לבשלות. אנדי נאנח, כשאני שואלת מתי נראה משאיות, מסחריות, וג'יפים חשמליים. "אולי לעולם לא" הוא אומר.

לפני עשרים שנה אף אחד חוץ מבמאי סרטי מדע בדיוני, לא חשב שמכוניות חשמליות יהיו אפשריות. והנה, אנחנו נוסעים בה.

"זה נכון. אבל בטווח הנראה לעין החל מגודל מסוים של מכונית, נדרשת הוספת כוח שמחייבת הוספת עוד סוללה, שתתפוס יותר מדי מקום מתוך שטח המכונית ושתדרוש יותר כוח, רק כדי לשאת את המשקל של עצמה (בטריות מהסוג הזה שוקלות סביב ה-200 ק"ג. ד' ב') . כך שעד שלא יהיו סוללות קלות וקטנות יותר, המכוניות החשמליות תהיינה קטנות ועירוניות".

תוך כדי דיבור, אנדי פותח את המכסה שבצד שמאל ושולף את השטקר לשימוש הביתי, שמזכיר מאוד כבל לקומקום חשמלי.

צריך חוט מאריך די רציני כדי לחבר את האוטו לתקע.

"הרבה מאוד אנשים בבריטניה גרים בבתים ולא בדירות, ולחלקם יש חניות פרטיות. זו ממש לא בעיה להתקין תקע ביציאה מכל בית בעלות של 20-50 פאונד, לחבר את האוטו בלילה לפני שהולכים לישון, ולהתעורר לסוללה מלאה, בדיוק כמו שעושים עם הסלולרי".

אנדי צודק. הפתרונות הטכניים לטעינה הם בעיה שגם תושבי הערים הצפופות יכולים לפתור בחניוני לילה, בחניונים במקומות העבודה ועוד. בשלב הזה השאלה הגדולה, היא בעיקר אם אנשים פרטיים יסכימו לשלם פי 2 עבור מכונית רק כדי לחסוך בעלויות התפעול.

זוג צעיר מהדס לעברנו בביישנות, בעודנו מתכונים לצאת ממגרש החניה. הם מקיימים את חלוקת העבודה המקובלת בכל זוג שמביט יחד במכונית; היא עושה פרצוף של "יו, איזו חמודה, מעניין אם יש את זה בסגול", והוא נראה כמו מי שמנסה לנסח שאלה מתוחכמת שעוסקת בקופלונג של הדרייבשאפט. כמו כולם הם מחייכים כשהם שומעים כמה עולה לטעון את הבטרייה, וענן יורד על פניהם בהתאמה מופלאה, כשהם מבררים את המחיר ל"חתיכה". ובכל זאת, הם אומרים שישקלו להחליף את המכונית הנוכחית שלהם לחשמלית בשנים הקרובות. "אני מעריך שהמחירים ירדו והתשתיות ישתפרו, במקביל לכך שהמסים על שרפת דלק יעלו," הוא אומר.

בין טרפלגר לפיקדילי

מי שאינו אנגלי לעולם לא יהפוך לאנגלי, אבל כל זר ללא אפליה, יכול להפוך ללונדונאי בתוך משהו כמו שלושה שבועות. ברגע שאתה יודע איך מגיעים מפיקדילי סירקוס לאוקספורד סירקוס, ברגע שאתה מכיר שני קווי אוטובוס, שלושה קווי רכבת תחתית, ופאב אחד שהוא "שלך" - קיבלת מעמד חוקי. וללונדונאים יש כללים משלהם. אחד מהם, הוא שכל מי שמתגורר מצפון לתמזה, לא שש לחצות את הנהר. הדרום הוא ארץ זרה. ייתכן שמאוד נחמד שם - השמועות מספרות שיש שם פריחה של מועדונים, אזורים שהפכו להיות אופנתיים ועוד פיתויים - אבל אנחנו תושבי הצפון, מאמינים שכדי לחצות את הגשרים נדרש דרכון.

אנדי מצדו, גדל בלואישם שבדרום-מזרח, אזור שאליו הגיעו יהודים רבים שהיגרו לבריטניה במאה שעברה. ביניהם גם בני משפחת וורטהיים, בעלי חנות הכל-בו הגדולה והמפורסמת בברלין, שנמלטו בעור שיניהם ברגע הכמעט אחרון. אנדי מטלטל מול עיניי את הפיתוי האולטימטיבי - דים סאם.

דים סאם זה סבבה, אבל למה בלונדון ברידג' ועוד עם אוטו?

"נחמד בלונדון ברידג', בואי תראי".

אתה נוהג.

"טוב".

לממתק אין מפתח. מתניעים אותו בלחיצת כפתור, והאינדיקציה היחידה שהוא דולק הם האורות בלוח המחוונים. 18 קווים מסמנים את מצב הטעינה של הסוללה, ויש מחוג שמראה האם הרכב נמצא במצב שבו הוא צורך כוח מהסוללה (כחול) או שההאטה של המכונית יוצרת אנרגיה שמשמשת לטעינה (ירוק). כשהמחוג נמצא בטווח הלבן, הרכב צורך כמות גדולה במיוחד של אנרגיה. ידית ההילוכים מציעה שני מצבים - "אקו" החסכוני ו-"דרייב", שמוסיף באופן מורגש מאוד כוח למנוע. אנדי גאה מאוד בקוטר הסיבוב של הממתק שמאפשר לו להסתובב כמעט במקום, תכונה חיונית לסיבובי פרסה ספונטניים ברחובות לונדון העמוסים.

אנחנו יורדים דרומה וחוצים את לונדון ברידג'. אנדי צדק, אין תחנה לביקורת דרכונים בצד השני, אבל אני משוכנעת שהרבה יותר חם שם. המיצובישי מפליגה מזרחה, לכיוון טאוור ברידג' המפואר, ואנדי מתחיל לחפש חניה. אני אפילו לא עושה את עצמי שיש לי מושג, איפה חונים בדרום לונדון.

בינתיים הוא קצת מספר על עצמו. הוא חולם על עלייה, ועד שזה יקרה משתתף בימים קבועים בשיעורי עברית וירטואליים אונליין עם עוד כמה חברים שמעולם לא פגש פיזית. יש לו קרובים בכל מיני מקומות בארץ, והוא בילה בה כמה וכמה חופשות. הוא, אשתו והילדים כבר התאזרחו בישראל, אבל המזוודות עדיין לא ארוזות, ותאריך יעד אין. יש הרבה חששות שנובעים משמועות על בתי ספר לא טובים, על המשבר הכלכלי ועל מחירי הדירות. ובכלל, במה יעבוד איש מכירות ושיווק שהעברית שלו היא עדיין "כזה ככה ככה"?

אנחנו נכנסים לרחוב קטן. אישה שהולכת על המדרכה הצרה, קופצת הצדה בבהלה רק אחרי שכבר עברנו אותה. "ראית?" אומר אנדי, "היא לא שמעה אותנו". אני מתעקשת לנסות בעצמי, מתייצבת על המדרכה בגבי אל הכביש ומנסה להקשיב למה שאי אפשר לשמוע - למכונית החשמלית שחולפת מאחור בדממה מוחלטת.

זה נורא מסוכן.

"כן. ביפן עובדים עכשיו על רעשים".

רעשים?

"כן, כדי להזהיר אנשים שהמכונית מתקרבת".

כמו רינגטונים?

"משהו כזה, אולי צפצופים כמו של משאית שנוסעת ברוורס, או מוזיקה כמו של אוטו-גלידה. אבל יש הרבה אנשים שפשוט רוצים שידביקו להם לאוטו רעש של מכונית אחרת. נגיד, רעש של פרארי".

במגרש החניה הקטן, ילד יפני למראה עם חולצה של ליברפול מכדרר כמו רונלדו, ומחייך כשהוא רואה את החשמלית האדומה-לבנה מגיחה. "אבא!", הוא צועק, "איפה להעמיד אותם?". האיש שנענה לקריאה לא נראה יפני בגרוש. "זה אוטו חשמלי, אה?", הוא אומר במבטא קוקני שהולך ונעלם מהעולם בקצב מדאיג. "תגיד להם שיעמדו באלכסון עם הפרונט קדימה". הילד מוביל אותנו בכדרור אל הפינה הנכונה.

איך שאנחנו מתיישבים בשולחן על המרפסת של דימט ליד בניין המועצה, עם פנינו לטאוור ברידג', השמש נעלמת, ורעם מאיים נשמע באוויר. הניסיון שלנו להתנהג כאילו כל זה לא קורה, ולהזכיר האחד לשנייה שהקיץ עדיין בעיצומו, מחזיק מעמד בדיוק שתי דקות עד שהמבול מציף אותנו. הדים סאם טעים גם בפנים, אבל שם השיחה נסחפת מיתרונות המכונית החשמלית, לשאלות הרות גורל כמו משבר גיל הארבעים.

לקחת פרארי בהליכה

שבעים ומבסוטים, אני מכריזה שהגיע הזמן לצלם את הפלא במבחר אתרים מפורסמים, ונושמת לרווחה כשאנחנו חוצים את גשר ווסטמינסטר חזרה לגדה הצפונית. הממתק נכנס יפה לפריים יחד עם הביג בן, ואנחנו ממשיכים לכיכר טרפלגר. אנדי מציע שהוא יקיף את הכיכר, ואני אעמוד על אי תנועה ואצלם אותו כשיגיח מהסיבוב. אחרי עשרים דקות אני מתחילה לתהות האם התיק שלי, המפתח של הבית והכי חשוב, כרטיס האויסטר שלי נגנבו על-ידי איש מכירות של מיצובישי במכונית חשמלית. הרוח שוב מתחילה לנשוב, ורק מוניות שחורות מקיפות את הכיכר. עוד חמש דקות עוברות והיא מגיחה מעבר לסיבוב, אדומה-לבנה וחרישית. אנדי מסביר שהסיטו את התנועה מהצד הצפוני של הכיכר. יצאנו בזול. בלונדון הסטת תנועה מהסוג הזה יכולה להסיט אותך מהמסלול לשלוש שעות.

"את רואה את הפרארי הזאת"?

אהה.

"אנחנו זה האלוהי. הפרארי זה המגוחך".

אתה לוקח אותה ברייס או שאתה סתם מדבר?

אנדי מעביר את הידית ל-D ולוחץ על הגז. סליחה, על דוושת התאוצה כמו שהוא מקפיד לקרוא לה, והממתק שועט קדימה וחולף בקלילות על פניה של הפרארי הענקית. גילוי נאות מחייב לומר שלנהג הפרארי לא היה מושג שמישהו מתחרה בו. רוב הסיכויים הם שהוא לא ראה אותנו, כנראה לא שמע אותנו ובטח שהוא לא סופר אותנו. אז מה. ניצחנו.

החשמלית הזאת תגיע לארץ?

"זה לא כל כך ברור, כי השוק הישראלי די קטן. מצד שני, ישראל היא מדינה עם פוטנציאל מצוין מבחינת מכוניות חשמליות, כי זאת מדינה קטנה מבחינה גיאוגרפית. גם אנשים שיוצאים בה מחוץ לעיר כדי לעבוד לא נוסעים מרחק שהוא מעבר לטווח. סוללה מלאה תספיק להם למסלולים כמו מודיעין-תל אביב, מודיעין-ירושלים, חיפה-תל אביב וכדומה. זו מדינה ללא נפט, שמאוד מעוניינת להשתחרר מהתלות שלה בנפט, ובשכנים הלא-הכי ידידותיים שמפיקים אותו".

עוד מעט

ישראל, כמו בריטניה, סימנה את השנים הקרובות כתאריכי יעד להשקת תחבורה חשמלית. האוצר התחייב להקלות מס ניכרות, וישנו כמובן הפרויקט השאפתני של בטר פלייס. לפי התוכנית של שי אגסי, מלבד פריסת רשת טעינה במקומות רבים, ניתן יהיה גם להחליף סוללות ריקות במלאות בתחנות דלק ייעודיות באמצעות רובוט מיוחד. אנדי וורטהיים מאשר, שבמיצובישי עוקבים בעניין אחרי ההתפתחויות הללו, אבל מביע ספקנות באשר לשיטה. "בסופו של דבר יש גבול למספר הסוללות שתחנה יכולה להחזיק מבחינת מספר הסוללות שקיימות בכלל, ומבחינת האחסון. המשמעות היא שכל תחנת החלפה תיאלץ להחזיק בטריות מכל הסוגים, שיתאימו לכל סוגי המכוניות הקיימות. נקודת טעינה, לעומת זאת, לא דורשת דבר פרט לחיבור לחשמל, ומותאמת מראש לתשתיות קיימות".

אני מסיחה את דעתו של אנדי מהערב ההולך ומתקרב, בתקווה שלא תיגמר לנו הסוללה באמצע שום מקום, אבל המחוג אפילו לא הגיע לאמצע הדרך בין ריק למלא, למרות שהמזגן עובד והמוזיקה מתנגנת מהסי-די.

בוא נראה אותה במהירות.

יאללה.

אנחנו עולים על כביש הטבעת הצפוני, האיי-40 ודי מהר הולכים לאיבוד, עניין שיכול להיות בעייתי מאוד עם מכונית חשמלית.

הרעיון של אגסי לפחות פותר את הבעיה הזאת. הולך להיגמר לך החשמל, אז את מחליף את הסוללה. מה קורה למי שנתקע עם מיצובישי?

"יבואו לחלץ אותו".

רק אותנו, או את כל מי שנתקע?

"את כל מי שנתקע. זה חלק מהחבילה, שהלקוח קונה כשהוא קונה את המכונית".

בכל מקום?

"בתחומי האיחוד האירופי".

ומי שיתחיל להיתקע בלי חשמל כל יומיים?

"למה שזה יקרה? רוב האנשים לא נתקעים בלי דלק כל יומיים".

שעת העומס מתחילה, אבל על האיי-40 עדיין יש מספיק מרחב כדי להאיץ. הממתק מגיע בקלילות ל-80 מייל לשעה (כ-130 קמ"ש), והנסיעה חלקה מאוד. גם הבידוד מצוין והתחושה היא של מכונית גדולה הרבה יותר.

הקילומטרים נאספים, אבל גם אחרי 40 מייל של נסיעה עירונית ובין עירונית, הסוללה עדיין טעונה ביותר ממחציתה, הישג מרשים למדי עבור מכונית חשמלית. מעניין בהקשר הזה לציין, שמכוניות חשמליות מבזבזות מעט מאוד חשמל בנסיעה עירונית איטית והרבה בנסיעה בין עירונית מהירה, בדיוק ההפך ממכוניות רגילות. במגרש החניה בהרינגיי, ג'ייסון קולט את המיצובישי ומחייך כאילו זאת בתו האובדת. "נכון שהיא חמודה?" הוא שואל.

רגע אל תיקח לי אותה, תן לי לעשות סיבובים במגרש.

אני עושה כמה סיבובים במגרש החניה, אבל שעת הפרידה ממשמשת ובאה. ג'ייסון מעמיס את אנדי ואת הממתק ומתניע, ופתאום אני נזכרת שקראתי בעיתונים על קמפיין של הסוכנות להצלת נפשות יהודיות תועות שמתרועעות עם גויים ועלולות, רחמנא ליצלן, להתבולל. אולי, עולה בדעתי לרגע, במקום להשקיע את האנרגיה הציונית הקדושה הזו במה שנראה כמו מטרה אבודה, מישהו יכול למצוא עבודה בישראל לבחור יהודי טוב, נשוי פלוס שניים, שלומד עברית באינטרנט, ויודע איך לנצח פרארי עם מכונית חשמלית?