מיעד אינפלציה ליעד מחירים

התייצבות האינפלציה לפי סל הצריכה אינה משקפת בהכרח התייצבות מחירי נכסים

משברים גדולים צפויים להוביל לשינוי פרדיגמות. המשבר הפיננסי הגלובלי החריף אינו יוצא דופן, והוא הביא, בין השאר, לחשיבה מחודשת על שינוי משטר יעד האינפלציה בעולם ובישראל "מיעד אינפלציה ליעד של רמת מחירים". כלומר, לבחינת עליית המחירים המצטברת לאורך מספר שנים.

במאמר מתווה דרך, שפורסם ב-16 ביוני השנה, ששמו "From Inflation Targeting to Price Level Targeting?", מנתחים מחבריו, Joachim Fels & Spyros Andreopoulos ממורגן-סטנלי את הסוגיה ותומכים בשינוי השיטה בשל שתי סיבות עיקריות (בתמצית):

האחת, הסחרור במחירי הסחורות והנסיקה-קריסה בשוקי האשראי ובמחזורי העסקים, הובילו לטלטלה גדולה בקצב האינפלציה, אירוע שהביא לגידול בתנודתיות ובשונות תחזית האינפלציה, הנגזרת משוק ההון ולגידול הפיזור של תחזיות החזאים.

השנייה, התנפחות וקריסת מחירי הנדל"ן, משמשות תזכורת לכך שהתייצבות האינפלציה לפי סל הצריכה אינה משקפת, בהכרח, את התייצבות מחירי הנכסים. לפיכך, התמקדות ביעד צר מדי של מחירי צרכן, שהיה נמוך זמן רב בהשפעת גורמים לא מוניטריים - כמו: גלובליזציה, דה-רגולציה וגידול הפריון, עקב מהפכת התקשורת ושמירת ריבית נמוכה - הייתה מוטעית.

הבנקים המרכזיים, בהתעלמם מכך, האיצו את אינפלציית הנכסים בכך ששמרו על שערי ריבית נמוכים מדי לאורך זמן. היה עליהם לתת יותר תשומת לב לאינפלציה הנכסים. אף שהדבר עלול להוליך לסטייה ארוכה וגדולה יותר מיעד האינפלציה ולאתגר בכך את אמינותם. לכן, נדרש שינוי משטר מיעד אינפלציה ליעד של רמת המחירים לאורך זמן. המחברים מדגישים כי אימוץ יעד אינפלציה כזה יאפשר לבנקים המרכזיים לסטות מהיעד לאורך זמן, בלי לפגוע באמינותם.

יעד האינפלציה הונהג בישראל בתחילת 1992, מיד לאחר כינון האלכסון ב-17.12.1991 (במתכונת הצעתו של פתחיה בר שביט). שער החליפין של השקל כלפי סל המטבעות, נע בתחום ששיפועו שיקף את ההפרש בין האינפלציה המינימלית הסבירה בישראל, לבין זו הצפויה בארצות סל המטבעות.

משטר האלכסון נחל הצלחה עקב אמינותו וסייע רבות להתכנסות האינפלציה מכ-16% ליציבות מחירים בתחום 1%-3%. התנודתיות ביחס לסל פחתה מאוד, עקב האמינות של גבולות האלכסון, שנחשבו לבני-הגנה, באשר שיפועם נקבע על בסיס הערכות הגיוניות.

ביוני 2005 בוטל האלכסון בהחלטה נמהרת של הרשויות. עדיף היה לשומרו ב'ערכת הכלים', על-ידי הרחבה ניכרת, כך שניתן יהיה לחזור ולהפעילו, לעת מצוא. חזרה מהחלטת הביטול עלולה לסכל את כניסת ישראל לארגון ה-OECD, הצפויה בקרוב.

התנודתיות החריפה, שהתלוותה למשבר הפיננסי-גלובלי, מחייבת גם את ישראל לבצע רפורמה ביעד האינפלציה, כך שיהיה 'סלחני' יותר, וינוע בתחום 0%-4%.

ניתן להבחין בשתי תקופות: בשנים 1992-2000 התכנסה האינפלציה ליציבות מחירים, תוך תנודתיות גבוהה. בתקופה השנייה, משנת 2001 ואילך, נותרה התנודתיות הגבוהה, עימה יש להתמודד על-ידי מעבר למשטר יעד מתגלגל של רמת אינפלציה. לרוב, שימור ההישג בתחומים רבים, קשה יותר מההגעה אליו.

בשורה התחתונה: מבדיקות שערכנו עולה שמדידת האינפלציה ב-42 חודשים, האינפלציה הנצברת השנתית נעה בין 0.26% ל-3.35%, כשהממוצע הוא 1.96%. העמידה בתחום אינפלציה של 0%-4%, תאפשר ניהול מדיניות מוניטרית גמישה יותר, שתשרת את יעדי הצמיחה והתעסוקה. כן תגדל הגמישות בניהול השוטף של יתרות מט"ח, כדי לתמוך בשקל יותר חלש. כמו כן, גם למדיניות התקציבית יהיה מרחב תמרון רחב יותר.

התוצאה הצפויה היא: צמיחה מהירה יותר, אבטלה יורדת ואינפלציה יציבה ונמוכה. *

בר שביט הוא כלכלן ראשי בחיסונים פיננסיים