החמצן נשאר באירופה

השבוע של קיפניס: מכבי חיפה היא קבוצה אירופאית בכל הקשור לניהול. אבל בסוף הכל יקרוס על עניין הכושר הגופני של השחקן הישראלי. כשנגמר לחיפה החמצן בדקה ה-80 מול באיירן, היא חזרה להיות עוד קבוצה ישראלית

1. ההנחה לפיה מכבי חיפה היא מועדון לגיטימי באירופה, נתקבעה כאן כאקסיומה. אבל המשחק מול באיירן מינכן ביום שלישי הוכיח שאולי אפשר להוציא את חיפה מהליגה הישראלית לליגה הטובה בעולם, אבל אי אפשר להוציא את הישראליות ממכבי חיפה. בכל הקשור לניהול, יכולים במכבי חיפה להיות מרוצים: יעקב שחר הוכיח כבר שהוא הבעלים הנבון והשקול ביותר בסצינת הספורט המקומית, מתקן האימונים מזכיר את אירופה, ההתנהלות הפיננסית היא ללא דופי ואכן, אין זה מקרה שמכבי חיפה היא הקבוצה הישראלית הראשונה שמעפילה בפעם השנייה לשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג. אלא שכל זה נגמר כשמגיעים אל כר הדשא וסופגים שני שערים בתוך כמה דקות. למה? זה כבר לא קשור לניהול, אלא להתנהלות. התנהלותו של השחקן הישראלי.

כושר גופני הוא עניין שרובנו נוטים לסכם במהירות הריצה, בגובה הניתור ועוד פרמטרים פיזיולוגים אחרים. אבל אנחנו נוטים לשכוח שההבדל העיקרי בין כושר גופני מעולה לכושר לקוי, מתבטא בקבלת ההחלטות: הרגליים עוד מסוגלות לרוץ אחרי הכדור וגם להשיג אותו, אבל מה עושים בכדור כשכבר זוכים בו, זה עניין אחר לגמרי. אנחנו רואים את השחקן הישראלי מגיע לכדור, ובועט בו בשארית כוחותיו ב"כיוון כללי שמה", בעוד השחקן האירופי, במקרה דנן של באיירן מינכן, מרים את הראש ומיישר כדור מדויק שהחלוץ גולש אליו בטיימינג מושלם כדי לדחוק מקרוב לרשת. טכניקה? קשקוש: שהרי גם טכניקה משופרת היא פועל יוצא של כושר גופני עדיף.

הנושא שנקרא "אורח חיים ספורטיבי" נטחן במקומותינו עד לזרא. הבעיה היא שהוא בדרך כלל מוזכר כששחקן נקלט מבלה במועדון עד לפנות בוקר, בדרך כלל עם איזה דרינק ביד. אבל דווקא זה משותף לשחקן הישראלי ולעמיתו האירופי. ההבדל נמצא קודם כל בגישה: ברחבי העולם, ספורטאי, אפילו הוא שחקן כדורגל, הוא קודם כל אתלט. בארה"ב (להוציא את הבייסבול שהוא יותר מצב נפשי מענף ספורט) למשל, שחקני ה-NBA הם קודם כל מערכת שרירים מעולם אחר לפני שהם כדורסל מעולם אחר, ובליגת הפוטבול יש "מקררים" במשקל 130 קילו שרצים 100 מטר בקרוב לעשר שניות, טוב יותר מהשיא הישראלי באותו המרחק.

בכדורגל הישראלי, כבר מגיל הילדים, השחקן שנחשב כטוב ביותר הוא הדריבליסט הטוב ביותר. וזה מבחינתו מספיק. אבל קחו למשל את כריסטיאנו רונאלדו, השינוי המשמעותי ביותר שחל בו במהלך שש שנותיו במנצ'סטר יונייטד הוא ברמה הפיזיולוגית: אחד על אחד פנומנלי היה לו תמיד, אבל מהאקדמיה לכדורגל ע"ש סר אלכס, הוא יצא עם גוף של באדי-בילדר. איך יראה אייל גולסה בעוד שש שנים?

כדי שלא להיות שליליים בלבד, קחו גם סיפור הצלחה כמו זה של טל בן חיים, שחקן בינוני מאוד מבחינת הכדורגל, אבל אחד שמוכן לקום בשש בבוקר כדי להתחיל לרוץ או להניף משקולות. זו הסיבה שהוא מסתובב כבר שנים בפרמיירליג, לא כוכב אומנם, אבל שחקן לגיטימי, בעוד חבריו לשנתון (ולאותה יכולת מולדת) משחקים באשדוד ונתניה.

2. ועוד משהו אחד על חיפה: העונה הקודמת שלה בצ'מפיונס ליג תיזכר כנראה כמוצלחת יותר מהנוכחית (התפלאתי לקרוא כאן לפני כמה ימים את טורו של חיים שדמי שטען שמכבי חיפה ומכבי ת"א נראו בערך אותו דבר בהופעותיהן במפעל. לטעמי, חיפה שהיתה בתמונת העלייה לשלב הבא עד לרגע האחרון ומכבי ת"א האנמית שייצגה את הגישה הנפסדת ש"העיקר ההשתתפות", נמצאות על הקצוות המנוגדים ביותר של הסקאלה הספורטיבית), הסיבה לכך: בחיפה של שום הזרים היו דומיננטיים יותר: פראליה, ז'וטאוטאס, יעקובו ורוסו היו השלד של הקבוצה ההיא. בקבוצה הנוכחית השחקנים הזרים הם חיזוק בלבד.

אז מכבי חיפה היא אולי שמורת טבע בנוף הכדורגל הישראלי. אפילו הקהל שהגיע ביום שלישי לרמת גן, על נשיו וטפו, היה הרבה יותר איכותי מזה שמקובל בליגת העל. אבל אפילו המכלול יוצא הדופן הזה, מתבטל ברגע ששחקן משיג כדור בדקה השמונים, מנסה לחשוב מה עושים בו כעת ולא מצליח לאסוף מספיק מולקולות של חמצן שתאפשרנה לו לייצר אפילו מחשבה פרודוקטיבית ראויה אחת.