המחוזי: גם שימוש זמני בדירה לתפילות בשבתות וחגים מהווה שימוש חורג

פסק כי העובדה שמדובר ב"מניין ארעי" אינה משנה, שכן אופי השימוש כבית-כנסת (הטעון היתר לשימוש חורג) נובע מהשימוש הקבוע והתדיר בדירה כמקום תפילה - אף אם הדבר נעשה לתקופה מוגבלת

בית המשפט המחוזי בירושלים אישר צווים שהוציא בית המשפט לעניינים מקומיים, האוסרים על דיירי בניין לקיים תפילות מידי שבת וחג, משום שיש בכך שימוש חורג המהווה עבירה על חוקי התכנון והבנייה.

נפסק כי העובדה שמדובר ב"מניין ארעי" אינה משנה, שכן אופיו של השימוש כבית-כנסת (הטעון היתר לשימוש חורג) נובע מהשימוש הקבוע והתדיר בדירה כמקום תפילה - אף אם הדבר נעשה לתקופה מוגבלת של חודשים או שבועות.

בכך דחה המחוזי ערעור על צו הפסקת שימוש וצו מניעה שהוציאה השופטת תמר בר-אשר צבן נגד בעלי בית ברחוב אנילביץ בשכונת קריית-יובל. אולם על פניו נראה כי עמדתו העקרונית של המחוזי שונה מעמדת השופטת בר-אשר צבן. הנימוק העיקרי לפסיקתה של בר-אשר היה שבעל הדירה שימש מעין "איש קש" ששכר דירת מגורים כדי שתשמש כבית-כנסת בשבתות, ובפועל הוא כלל לא התגורר בה.

אירוע ארעי

לכן, בפסיקה נוספת שנתנה באחרונה ביטלה בר-אשר צו הפסקת שימוש שניתן (במעמד צד אחד) בעניין דירה אחרת, משום שהוכח כי הדירה משמשת למגורי בעליה ומשפחתו, והבעלים התחייב כי מדובר באירוח ארעי של מתפללי המניין, שאת כולם הוא מכיר, למשך מספר שבועות או חודשים בודדים. "אין באירוח זה כדי להפוך את דירת המגורים לבית-כנסת", פסקה.

היא הדגישה כי בפסקי הדין האחרים בהם נאסר להתפלל בדירות מגורים, התכוונו המתפללים להפוך את מקום התפילה למקום של קבע להתפלל בו, ואילו כאן דובר באירוח קצר וזמני שאין בו שינוי ייעוד הנכס.

נראה כי נימוקיה אלה סותרים את קביעתו העקרונית של המחוזי, שאישר כעת את החלטתה הראשונה.

השופט יורם נועם כלל לא התייחס לשאלה האם הדירה נשכרה על-ידי "איש קש" למטרת תפילה או לא. הוא הסכים עם בר-אשרנ כי "אין רשימת מאפיינים סגורה ההופכת מקום לבית-כנסת או לבית תפילה", והוסיף כי הכלל הוא ש"אם נעשה שימוש קבוע ותדיר לתפילה במניין - גם אם הדבר נעשה רק ביחס לקבוצה מוגדרת ומצומצמת, ואף אם התפילות לא מתקיימות בכל עת אלא רק בשבתות ובחגים - די בכך כדי לקבוע כי המקום משמש כבית-כנסת, והדבר מחייב היתר מתאים" - אף אם המניין פועל רק לתקופה מוגבלת של מספר שבועות. (ע"פ 4325/09).