לקחי ברלוסקוני

אני מבקש להתעכב מעט על פרשת ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, כיוון שיש בה כמה לקחים חשובים גם לעם היושב בציון. הלקח הראשון קשור להצעה שנשמעה כאן בימי אהוד אולמרט, כאשר הוא נאלץ לעבור חקירות משטרתיות ארוכות ותדירות. כך אי אפשר לנהל מדינה, טענו רבים, ולכן יש לדחות את חקירת החשדות עד לאחר תום תקופת כהונתו של ראש הממשלה.

שוורים ללא חסימה

אחת הדוגמאות שהושמעו בהקשר הזה היא איטליה. בשנת 2008 אישר הפרלמנט חוק המעניק חסינות לראש הממשלה מפני תביעות עד לסיום כהונתו. בסוף השבוע שעבר פסק בית המשפט העליון באיטליה כי החוק מנוגד לחוקה ולכן הוא אינו תקף, והתביעה הכללית במדינה כבר מכינה את כתבי האישום נגד ברלוסקוני. לחסידי שיטת החסינות אצלנו כדאי ללמוד מכך שכל ניסיון לקבוע חיסיון כזה בחוק יזכה בוודאי לאותו טיפול מידי בג"ץ.

אבל הלקח החשוב יותר הוא לא החוקתי אלא המעשי. איך הדעת, והציבור, יכולים לסבול שבראש ממשלתם יעמוד אדם הנחשד בעבירות פליליות כמו רמאות, שוחד וכאלה? ברלוסקוני הוא תשובה טובה לשאלה. האיש שולט בכל אמצעי התקשורת במדינה ועושה במדינה ובערכיה כטוב בעיניו. תנו לאדם מושחת ביטחון מפני העמדה לדין - האם לא ינהג כמו שור שאינו נחסם בדישו? האם לא סביר ששחיתותו תלך ותתעצם, ואיתה גם השחתת מידות מדינתו?

קונספירציה

יש הרבה הבדלים בינינו לבין איטליה, אבל בעניין פוליטיקאים מושחתים, מתברר שכולם דומים. עוד לא נולד הפוליטיקאי שתגובתו לחשדות פליליים לא תהיה: קונספירציה. ומובן שברלוסקוני אינו יוצא מכלל זה. אז כשהוא מדבר על קשר, נגיד פרלמנטרי, או סתם פוליטי, או אפילו המשטרה - זו אינה טענה שחייבת להתקבל כמופרכת. אבל כשברלוסקוני מאשים את בתי המשפט בקשר, נוסף על כל שאר הגורמים - זה מגוחך. ממש כמו הקונספירציות של אולמרט, שלמה בניזרי, אברהם הירשזון ושאר חשודים ומורשעים מקרב אנשי הציבור.

"העם רוצה"

טענתו העיקרית של ברלוסקוני היום היא שהעם בעדו, גם בקשר לחשדות הפליליים וגם נוכח פעילותו הסקסואלית העניפה. וזה נכון - מכל מקום, על פי הסקרים שעד לאחרונה הראו שרמת הפופולריות של ראש הממשלה לא ירדה. אבל האם זה אומר משהו על ברלוסקוני או על העם? האם זה לא מעלה את האפשרות ש"העם" אולי אינו כל כך אינטליגנטי כמו שפוליטיקאים מנצחים רוצים שנאמין? האם זה לא יכול ללמד על הרמה המוסרית של העם, שהיא מאוד סלקטיבית? הפופולריות של ברלוסקוני מלמדת בעיקר ש"העם" הולך שבי אחר כריזמה - ולברלוסקוני יש טונות מהנכס הנפלא הזה. אז כן, בהחלט, הרוב, כלומר "העם", קובע וצריך לקבוע, אין שיטת ממשל טובה יותר. אבל פרשת ברלוסקוני מוכיחה שמה ש"העם רוצה" אינו בהכרח מה שהעם צריך.