הכבוד האבוד של שלמה זהר

ביום שישי שעבר, כשהחלו לזרום ל"גלובס" הידיעות על כוונת משפחת ברונפמן להדיח את זהר, זה נראה כמו עוד שמועה, כמוה יש רבות במערכת הבנקאית. לקראת השעה ארבע, ערב כניסת השבת, כשהמידע אומת והוצלב, כבר היה ברור לנו שבעלי השליטה בבנק רוצים את זהר בחוץ. חיכינו. לא פרסמנו את המידע באותו ערב מחמת כבודו של זהר, אדם דתי שאינו יכול להגיב בשבת. עם צאת השבת פרסמנו את הידיעה, וכבר אז ידענו שבכר הוא המועמד של בעלי השליטה להחליף אותו. נראה שזה הסיפור. הדחה קצרה, מהירה ודרמטית.

טעינו. ביום ראשון התברר שהסיפור אחר לגמרי - זהר אינו מתכוון ללכת. מבחינתו, יש לו חוזה עד פברואר 2011 ואין לו כוונה לפנות את הכיסא מרצונו. מלחמת עולם פרצה.

הכבוד האבוד של זהר

"אני נשאר למען הלקוחות, האחריות שלי היא לציבור המפקידים", צוטט השבוע זהר ב"מעריב" מדבריו בישיבת הדירקטוריון ביום שלישי בבוקר, בה הציג לדירקטורים את השתלשלות האירועים. זהו טיעון מוזר. "אני נשאר למען הלקוחות". נו באמת. לקוחות דיסקונט לא מבדילים בין שלמה זהר וגיורא עופר, בדיוק כמו שלקוחות הפועלים לא הכירו את צבי זיו.

לזהותו של יו"ר הבנק אין שום משמעות בשביל הלקוחות. גברת כהן מחדרה, שלא מבינות דבר וחצי דבר בבנקאות, לא עוסקות בשאלה מי הוא יו"ר הבנק. הלקוח מכיר את שרה וחנה מהסניף, לא את היו"ר. הדחת זהר לא תגרום לנחשול של עזיבת לקוחות. מצד שני, אי-השקט שנגרם בגלל המלחמה בין היו"ר לבעלים גורם נזק כבד לבנק ומציף שאלות קשות של יציבות. בהערת שוליים נאמר, שזה בדיוק מה שמטריד את בנק ישראל.

זהר נאבק על הישארותו בתפקיד כדי לשמור על שמו הטוב ועל כבודו, תפקיד יו"ר בנק הוא רב עוצמה, מתגמל, בעל יוקרה, השפעה וכוח; כדי שלא תיקשר בשמו הדחה משפילה, שלא יחשוב מישהו בעתיד שלא הצליח בתפקיד יו"ר דיסקונט; וגם כי התנאים מפנקים והמשכורת בשמיים. כל אלה סיבות לגיטימיות להיאבק, לא בגלל הדאגה ללקוחות.

והנה סיפור קטן על הנאות התפקיד. במרס האחרון קיבל זהר בונוס של 2.3 מיליון שקל בגין ביצועי הבנק בשנת 2008, שנה איומה לכל הדעות. הבונוס נגזר מחוזה ההעסקה שלו וניתן באופן חוקי וכשר למהדרין. אבל כשכל הבנקים מפסידים והמיתון בפתח, היה מקום לוותר על הבונוס. חזקיהו ביקש מזהר לוותר, זהר לא הסכים. כשיו"ר ועד העובדים, ריקי בכר, מחה, כיוון שנדרש כמה שבועות קודם לוותר על חלק מתנאי העובדים בגלל "המצב", החליט הדירקטוריון בראשות זהר לשלם לעובדים בונוס מיוחד וחריג של חצי משכורת, שעלותו הכוללת 52 מיליון שקל. הבעלים, ראו, שמעו ולא אהבו.

הטעויות של ברונפמן

משפחת ברונפמן ניהלה ומנהלת את המשבר באופן שאינו מבין את המציאות בישראל. אדגר ומתיו ברונפמן ונציגיהם אינם נמצאים כאן ולא סופרים פה אף אחד. הם אינם טורחים לתת הסבר או דין וחשבון לאיש על החלטותיהם, גם לא לבנק ישראל, אותו הם מורחים במילים יפות על "דיסקונט הוא עבורנו נכס אסטרטגי". מבחינתם, הם הגבירים נתנו הנחיה וכללי הממשל התקין של הילידים לא מעניינים אותם. יותר חשוב למשפחת ברונפמן להפגין אחדות מזויפת, ולטייח את חילוקי הדעות בין מתיו הבן לאדגר האב מאשר להתמודד עם התוצאות האומללות של התנהלותם.

הטעות הבסיסית הייתה בדרך בה עבר המסר לזהר. במקום לסגור את העניינים בתוך הבית בשקט ולהחליף את נציגם הבכיר בדירקטוריון בהסכמה, במקום להגיע להבנה על סיום תפקידו של זהר בלוח זמנים סביר ועם פיצוי הולם, פעלו הברונפמנים בצורה כוחנית, פוגענית, משפילה. מילא שאין לזה צורה ושזה לא מכובד, זה פשוט לא חכם ולא יעיל.

מסר לזהר, "אין לנו כוונה להאריך את החוזה מעבר לתחילת 2011", וזהר היה מבין את הרמז ומסכם על פרישתו במהלך החודשים הקרובים. במקום זה הם פעלו באגרסיביות ובניגוד לכל כללי ממשל תאגידי תקין, תוך הפגנת זלזול בדירקטוריון ובבנק ישראל. הברונפמנים לא טרחו לעשות את הדבר הבסיסי ולא אספו מודיעין. לא חשבו איך יגיב זהר, לא בדקו איך יגיבו הדירקטורים, לא טרחו לתאם עם המדינה את המהלך.

ואז התברר שהם אינם מכירים את זהר. הוא אינו שלמה נחמה. האחרון קיבל רמז משרי אריסון כי אינו רצוי ועוד באותו יום התפטר. זהר הוא אדם שבנה את עצמו במו ידיו, אין לו כוונות להרכין ראש בפני הגביר מאמריקה והוא יצא למלחמה על כבודו. הברונפמנים הופתעו, עכשיו הכול התפוצץ להם בפנים. הם עלולים להגיע לעימות באסיפה הכללית של בעלי המניות ומסתכנים בהפסד תקדימי בהצבעה.

המשפחה הלוחמת

למרות שבישראל רגילים לזהות את מתיו ברונפמן כבעל השליטה בבנק, הוא למעשה רק מיופה כוח של משפחתו ומחזיק אישית ב-2% ממניות הבנק; אחותו הולי, אחיו אדם ופיליפ מילשטיין מחזיקים ב-1% כל אחד; ומייקל ראובינוף מחזיק בחצי אחוז. הדמות הדומיננטית בגרעין השליטה היא אביו של מתיו, אדגר, המחזיק ב-10.1% מהמניות שהם 38.7% מגרעין השליטה.

לפני כמה שנים הפסיד אדגר ג'וניור, הבן הבכור, מיליארדי דולרים בהשקעות כושלות בתעשיית הבידור. שערה לא נפלה משערות ראשו. ההשקעה של מתיו, הבן השני, בבנק דיסקונט מוצלחת בהרבה. הברונפמנים השקיעו בבנק 1.3 מיליארד שקל והרווח שלהם כולל דיבידנד הוא כ-530 מיליון שקל, תשואה שנתית ממוצעת של 7%. איננו יודעים מה היו ציפיות המשפחה מהרכישה, אבל מעט בנקים בעולם הניבו לבעליהם תשואה כזו בחמש השנים האחרונות.

למרות זאת החליט אדגר ברונפמן לפני כמה חודשים להזיז את מתיו.

מה קרה שברונפמן האב החליט כך? האם היה עימות גלוי? לא ידוע. אבל התוצאה ברורה, מתיו הסיג את רצונו מפני רצון אביו. אנשי אדגר בפרונט, מתיו ואנשיו בחוץ. "קודם היה מתיו בחזית, עכשיו זה אדגר, למה? ככה", מתאר לנו את המתרחש גורם שלטוני בכיר העובד דרך קבע מול הבעלים. שני נציגי המשפחה היום הם עורכי-דין אמריקנים, סטיב הרביטס ואלן פישמן, הם בחזית מול ירושלים, הם המוציאים והמביאים עבור אדגר ברונפמן.

את המחיר משלם זהר, האיש של מתיו. "זהר לא הבין את יחסי הכוחות החדשים", אומר לנו בכיר מאוד בבנק דיסקונט, "כשאתה עובד עבור מישהו, אתה צריך להרשים אותו. בעלי השליטה מינו אותך והם צריכים להעריך אותך ואת העבודה שאתה עושה". אבל זהר לא הצליח לגרום לנציגיהם של אדגר ברונפמן ורובין שראן להתלהב ממנו ומביצועיו, ומכאן הדרך להראות לו את הדלת הייתה פתוחה.

עלה התאנה ושמו בכר

יוסי בכר הוא מתנה משמים עבור הברונפמנים. מנהל מוכשר, מכובד, בתוך הקונצנזוס, שיקבל את האישור של בנק ישראל למינויו במהירות וללא בעיות. אבל בכר נקלע לפתע למצב לא נעים. לא בכדי בכר, שאינו מתנזר מתקשורת בדרך-כלל, מעדיף לשמור על שתיקה. הוא לא תיאר לעצמו, כשהסכים להצעה להחליף את זהר בתפקיד יו"ר דיסקונט, כי ייקלע למאבק פומבי בו זהר מסרב ללכת ובעלי השליטה פותחים בהליך להדחתו.

מה באמת אמרו הברונפמנים לבכר? האם סיפרו לו שזהר עוזב מרצונו? מתי דיברו איתו? מה בכר חושב על ההדחה? האם הוא מהרהר בקדרות בתרחיש בו יום אחד הוא יהיה באותו מקום בו זהר נמצא? אנחנו לא יודעים. היינו מצפים שבכר ידבר אבל הוא, וסיבותיו עמו, מעדיף לשתוק. בכל מקרה, עבור הברונפמנים בכר הוא רק עלה תאנה. שם שישתיק את כל המתנגדים להדחה. מה אתם רוצים, הם יגידו, במקום זהר הבאנו את יוסי בכר. תחליף ראוי ולמעלה מכך.

הגננת: חזקיהו

לרוני חזקיהו היכרות עמוקה עם דיסקונט, הבנק בו היה ראש החטיבה העסקית לפני שהגיע לבנק ישראל. הוא מכיר היטב את כל הנפשות הפועלות. לרוני חזקיהו יש גם היכרות עמוקה עם תפקיד הגננת. שלוש שנים בתפקיד המפקח על הבנקים לימדו אותו, שלעתים צריך להשליט סדר בגן הילדים הנקרא "המערכת הבנקאית בישראל". עכשיו הוא צריך לפתור את הפלונטר. להרגיע את הרוחות, לפשר ולגשר. חזקיהו מבין היטב את הנזק שנגרם כל עוד הסכסוך ממשיך.

עמדתו של חזקיהו ברורה. מבחינתו אין הבדל גדול בין זהר לבכר. זהר מונה מטעם בעלי השליטה, זכותם להחליף אותו. אבל יש לפעול לפי כללי מממשל תאגידי נאות, לפי הספר והנהלים. בשבוע הבא ייקראו כולם לסדר, חזקיהו ישמע את כל הצדדים, ייתן להם להתקרר וינסה לגבש פשרה. בסיום התהליך, להערכתנו, יעזוב זהר את התפקיד. בפרק זמן סביר של כמה חודשים, תוך שמירה על כבודו ועם צ'ק שמן מאוד. מצנח הזהב של זהר עומד היום על 7 מיליון שקל. לא נתפלא אם משפחת ברונפמן תוסיף בונוס שמן מכספה כדי לפתור את הבעיה.

אבל השאלה שבאמת מעניינת את חזקיהו אינה מי יהיה יו"ר דיסקונט, אלא האם הברונפמנים הם משקיעי טווח קצר או ארוך. בפברואר 2011 מסתיימות חמש השנים בהן אסור להם למכור את המניות. האם הם מתכננים לצאת מהבנק ולמכור את גרעין השליטה? אם לא, מדוע הם מסרבים להזרים כסף לבנק?