השופטת דפנה אבניאלי ביטלה חלקית פסק בוררות של עו"ד חגית בלייברג

לא לעתים קרובות יבטל בית המשפט פסק בוררות. לא לעתים קרובות הוא יתערב בקביעות הבורר. הצורך בחיזוקו של מוסד הבוררות, כמוסד חלופי להכרעה בסכסוכים ובמחלוקות, עומד לנגד עיני בתי המשפט ומוביל אותם לנטייה להתערב כמה שפחות בהליכי בוררות.

בית המשפט אינו משמש ערכאת ערעור על פסקי בוררות. העילות לביטול פסק בורר מוגדרות ומצומצמות. הן סובבות בעיקר סביב הצורך לוודא כי ההליך התנהל כסדרו וכי זכויותיהם הבסיסיות של בעלי הדין לא נפגעו.

ובכל זאת, בפסק דין חדש ביטלה שופטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ד"ר דפנה אבניאלי, באופן חלקי, פסק בוררות שיצא תחת ידיה של עו"ד חגית בלייברג, והורתה לה לשוב ולדון בטענה שהיא לא דנה והכריעה בה כראוי.

עניינו של פסק הדין בהליכי בוררות שהתנהלו בין יורם לבנה (שיוצג בידי עו"ד איריס אדרי) לבין מרדכי עמק (שיוצג בידי עו"ד רון דרור), שניהם בעלי מניות בחברה הציבורית "ארפל מערכות אלומיניום בע"מ". המחלוקת בבוררות נסבה סביב השאלה אם השניים פגעו זה בזכות הסירוב הראשונה של משנהו בעת מכירת מניותיהם בחברה, תמורת מחיר שהיה נמוך במידה משמעותית ממחירן במסחר בבורסה.

תחילה התדיינו הצדדים בפני הבורר, עו"ד ראובן רייף, שקבע כי לבנה אכן פגע בזכותו של עמק, ושחייב את לבנה לשלם לעמק פיצוי כספי בגין כך. בפסק הבורר רייף, הוא העמיד את הנזק שנגרם לעמק, ושבגינו על לבנה לפצותו, על שווי ההפרש שבין מחיר מכירת המניות על-ידי לבנה לבין המחיר שהיה משולם לו על-פי שער המניה בבורסה ביום המכירה.

זכות הטיעון

מאוחר יותר התחדש הליך הבוררות - הפעם בפני עו"ד חגית בלייברג. ובזו הפעם התהפכו היוצרות. עמק הוא שמכר ממניותיו לצד שלישי תמורת מחיר הנמוך במידה רבה משוויין בבורסה. זו הפעם טען לבנה לפגיעה בזכות הסירוב הראשונה שלו. בבוררות השנייה טען לבנה כי על-פי מנגנון חישוב הנזק שנקבע (נגדו) בפסק הבוררות הראשון, הוא זכאי לפיצוי בשיעור כ-4.7 מיליון שקל.

בפסק הבוררות השני קבעה הבוררת בלייברג כי עמק אכן פגע בזכות הסירוב הראשונה שעמדה ללבנה. באשר לנזקים שנגרמו ללבנה בגין כך, היא קבעה כי מאחר שטענותיו של עמק בנוגע לכך שללבנה לא נגרם נזק כלשהו כתוצאה ממכירת המניות לצד השלישי הועלו רק בסיכומיו, ומאחר שבסיכומי התשובה טען לבנה כי יש בכך משום הרחבת חזית - יחול על הצדדים מנגנון חישוב הנזק שנקבע בפסק הבוררות הראשון. כך היא זיכתה את לבנה, באופן אוטומטי, בפיצוי בשיעור כ-4.7 מיליון שקל.

על אבניאלי היה להכריע בשאלה אם יש לאשר את פסק הבוררות השני, אם לאו. למעשה היה עליה להכריע בשאלה אם בכך שלאור קביעתה כי מדובר בהרחבת חזית, הבוררת נמנעה מלדון לגופן בכל טענותיו של עמק ביחס להעדר נזקו של לבנה, היא פגעה בעקרון הצדק הטבעי.

פסק דינה של אבניאלי מתמקד בהוראת החוק, המסמיכה את בית המשפט לבטל פסק בוררות במקרה שבו לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו. "עילת ביטול זו מבטאת, למעשה, את אחד מכללי הצדק הטבעי, שהוא שמיעת הצד השני, מתן אפשרות לכל אחד מהצדדים להעלות את טענותיו ולהוכיחן וכן להשמיע הערותיו לגבי כל עניין היכול להוות נושא להחלטה מצד הבורר", הזכירה אבניאלי. במילים אחרות: עילה זו מעגנת את זכות הטיעון כזכות מהותית בהליך הבוררות, אשר פגיעה בה מהווה עילה לביטול פסק הבוררות.

אבניאלי לא התעלמה מן ההלכה שלפיה תחום ההתערבות השיפוטית בפסק בורר מוגבל לעילות הביטול בחוק, שיש לפרשן בצמצום רב, ועניינן בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות. לצד הלכה זו, היא אזכרה את זו שלפיה "פגיעה בכללי הצדק הטבעי, הבאה לידי ביטוי באי-מתן הזדמנות לטעון, צריכה להיות פגיעה מהותית ולא פגיעה פורמלית".

מצוידת בהלכות אלה, באה אבניאלי לבחון את נסיבות פסקה של הבוררת בלייברג ואת הימנעותה, בשל הרחבת חזית, מלהכריע בטענותיו של עמק בנוגע להיעדר נזקו של לבנה. היא ביקשה לבחון אם היה בכך משום פגיעה בזכות הטיעון שלו, ואם יש בכך כדי להצדיק את ביטול פסק הבוררת או את השבתו להשלמה בידיה.

עיוות דין

"סבורני כי התשובה לשאלה זו בחיוב", לא הותירה אבניאלי ספק בנוגע לשורתו האחרונה של פסק דינה. "זכות הטיעון כוללת בחובה את הזכות לדיון בטענות הצדדים", המשיכה. "הטיעון אמור להוביל לתוצאה משפטית. טיעון ללא דיון כמוהו כאין וכאפס. מה בצע בשמיעת טיעוני הצדדים בשאלת הנזק, אם הטענה אינה זוכה להכרעה על-ידי הבוררת? כיצד ניתן לומר כי הטיעונים הללו מהווים הרחבת חזית, כאשר חזית המריבה הוצגה בפסק הבוררות, והיא כוללת את הטענה כי ללבנה לא נגרם כל נזק - ולחלופין הוא הפר את חובתו להקטין את נזקו? טענה זו הרי פורטה באותיות מאירות עיניים בסעיף 12 לפסק הבוררות", כך אבניאלי.

היא קבעה כי הדברים עלו גם במהלך הבוררות - לרבות בכתב ההגנה של עמק ובחקירתו של לבנה - ולא רק בסיכומי הצדדים. לדידה, הקביעה השגויה, שלפיה המדובר בהרחבת חזית, "משולה להצבת מחסום דרכים שאינו מאפשר הגעה ליעד הסופי".

אלא שעל-פי החוק, אין די בכך שזכות הטיעון נפגעה. בית המשפט רשאי לדחות בקשה לביטול פסק בוררות על אף קיומה של עילת בטלות, וזאת אם הוא סבור כי לא נגרם עיוות דין. גם לכך התייחסה אבניאלי: "מן המפורסמות, כי עיוות דין כשלעצמו אינו מהווה עילת ביטול - אלא מהווה שיקול נגדי שעל בית המשפט לשקול במקרה שקיימת עילה המצדיקה את ביטול הפסק", הטעימה. היא הוסיפה והסבירה כי "עיוות הדין" הנדון מתייחס להליך הבוררות בכללותו, לרבות לתוצאות הבוררות.

על-פי אבניאלי, בחסימת האפשרות לדון בשאלת הנזק וכימותו על סמך נתונים שהוצגו במהלך הבוררות נגרם עיוות דין. כך - ולאור הוראת החוק שלפיה בית המשפט לא יבטל פסק בוררות במלואו במקרה שבו ניתן לבטל את חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר - היא ראתה מקום להורות על ביטול חלקו של פסק הבוררות הדן בסוגיית הנזק, ועל השבת סוגיה זו להכרעת הבוררת בלייברג.

מודעת לכך שאמונו של הציבור במוסד הבוררות מוגבל, מחד גיסא, ונאמנה לנטייה לעודד הפניית סכסוכים להליכי בוררות, מאידך גיסא - ראתה אבניאלי לברך על תיקונו של החוק, באופן המאפשר לצדדים לבוררות להסכים על כך שפסק הבוררות יהיה ניתן לערעור לפני הבורר. "יש לברך על שינוי זה ולקוות כי מעתה ואילך תגבר התופעה של פנייה להליכי בוררות כתחליף להתדיינות בבית המשפט", סיימה. (ה"פ 1019/09).