שוד פנסיוני לאור יום

1.

דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים ואחד מחברי ועדת בכר, לא אהב, כמובן, את התחקיר שעשה "גלובס" השבוע על המחיר הכבד שמשלם הציבור כתוצאה מיישום המלצות הוועדה. ממצאי התחקיר הצביעו על עלייה דרמטית של כ-70% בדמי הניהול, כנראה העלייה החדה ביותר של מוצר כלשהו במשק הישראלי בתקופה קצרה כל כך. ובתרגום לכסף: שאיבת מיליארדי שקלים מהציבור.

שטרום הטריח את עצמו ושלח תגובה קצרצרה באמצעות המייל לתיבת התגובות של אתר "גלובס": "אתם לא טורחים לדבר עם חברי הוועדה לפני פרסום מהסוג הזה", כתב שטרום, "לפחות הנימוס של לקחת תגובה...".

ולכן, זו ההזדמנות שלנו לנצל את הבמה הזו כדי להתנצל בפני שטרום. אכן, צר לנו שלא ביקשנו את תגובתך ואת תגובת חבריך לממצאי התחקיר. אכן, זו רשלנות מקצועית, פדיחה, כי רק בשביל הנימוס, כפי שכתבת, היינו חייבים לעשות זאת.

ובכל זאת, רצינו לשתף את שטרום בסיבות שהובילו אותנו להתנהג בחוסר נימוס. החלטנו לא לבקש תגובה, כי מדובר במספרים של שחור-לבן שנלקחו מאתר משרד האוצר, שנבדקו בשבע עיניים ומדברים בעד עצמם. 70% עלייה, שאיבה של מיליארדי שקלים מהחוסכים - עם מספרים כאלה קשה להתווכח וכנראה גם להתמודד.

תיארנו לעצמנו שהתגובה שיספקו שטרום וחבריו תכלול את בדיחת השנה, כפי שהם מנסים לשווק אותה באמצעות אנשי הפרסום שלהם: ועדת בכר הצילה את המשק מקריסה פיננסית. התעקשנו שלא לתת במה לקוריוז הזה כדי לא לשעשע את הקוראים בבדיחות סרק.

ובכלל, במחשבה שנייה, אנו מושכים את התנצלותנו בפני שטרום. אנחנו לא זוכרים ששטרום וחבריו טרחו לדבר עם האזרח הקטן לפני שהם החליטו מה שהחליטו בשמם ולפני שבחרו ליישם זאת עבורם באופן פזיז. אתה הרי יודע, שטרום, "לפחות הנימוס של לקחת תגובה...".

כדי לפצות את החוסכים שלא ממש ספרו אותם, חשבנו לפרסם את המייל של שטרום, כדי שסוף-סוף יקבל את הרושם מה הציבור חושב, לטוב ולרע, על מה שהוא היה שותף לו. טוב, הגזמנו. ניתן לו להחליט אם הוא מעוניין לתת לחוסכים פתח לשתף אותו בחוויותיו.

2.

שטרום מכיר בוודאי את רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות, שניהל בהצלחה את מהלך המיתוג האישי של השנה. אנחנו מניחים שהוא מכיר גם את אריק שטיינברג, יו"ר פסגות. ואנחנו בטוחים שהוא מכיר את הקופון שיגזרו השניים כתוצאה ממכירת פסגות, כפי שחשף "גלובס": עשרות מיליוני שקלים בודדים.

אבל שטרום, יש להניח, ממש לא מכיר את טל קדם, סמנכ"ל מכירות ולקוחות בפסגות; טל ורדי, מנכ"ל פסגות תעודות סל; חגי בדש, מנכ"ל פסגות גמל; ורד דר, כלכלנית ואסטרטגית ראשית בפסגות; ושי ירון, מנכ"ל פסגות ני"ע.

ובכן, יש לנו יסוד סביר להניח שרשימת האנשים ששטרום לא מכיר יהפכו למיליונרים קטנים לאחר שפסגות תימכר. אכן, הם לא יגיעו לסכומים של ורמוס ושטיינברג וייאלצו להסתפק כנראה בכמה מיליונים טובים.

עם כל הכבוד להשבחת פסגות ולכשרון צוות הניהול בבית ההשקעות, עשרות המיליונים שיזרמו לכיסם של המנהלים בפסגות לא נולדו דווקא מכישרון הניהול שלהם, אלא בעיקר בזכות שטרום וחבריו. הם פשוט היו במקום הנכון ובזמן הנכון, ופסגות לא היתה מגיעה למה שהגיעה, ומנהליה לא היו מגיעים לעושר רב כזה בזמן קצר כל כך ללא עזרתם הנדיבה של שטרום וחבריו עם הפרטת הקופות והקרנות מהבנקים.

זו גם הסיבה שזהבית כהן מאייפקס מוכנה לשלם על פסגות מחיר גבוה של יותר מ-3 מיליארד שקל. היא רואה את בור השומן, את מצבת הנכסים העצומה של פסגות, את האפשרות לגדול, את האפשרות לשלב אלמנטים ביטוחיים בבית ההשקעות ואת האפשרות לחלוב עוד יותר את החוסכים. בהודעה קצרה באותיות קטנות אפשר להעלות דמי ניהול בקופות ולהכניס מיד עשרות מיליוני שקלים לשורה התחתונה. בלי להוסיף אפילו שקל אחד לעלויות.

3.

צריך להיות הוגנים ביחס לשטרום: עושק דמי הניהול לא התחיל בו. הוא התחיל בחברות הביטוח, בפוליסות המנהלים הוותיקות שחגגו מכל הבא ליד (ראו טבלה). הם גזרו קופונים מהחוסכים, שמעבירים באמצעות משכורתם את הפרמיה (תשלום חודשי), גבו מהצבירה (מה שהצטבר לכם בחיסכון) וגם גזרו קופון שמן נוסף מרווחי ההשקעות. השוד הענק הזה הופסק ב-2004 לטובת שוד יחסית קטן: משהו כמו 1.4% מהצבירה ו-7% מהפרמיה, עדיין גבוה מדי.

עם הפרטת הקופות מהבנקים על ידי שטרום וחבריו, הגופים המוסדיים "התקנאו" בחברות הביטוח והחלו להעלות במהירות את דמי הניהול. זה עדיין לא הגיע לרמת העושק בפוליסות, אבל בזכות שטרום וחבריו נוצרה תחרות נהדרת: מי יעשוק יותר. בינתיים, חברות הביטוח מנצחות. למרבה השעשוע, בהרבה מקרים חברות הביטוח והגופים המוסדיים הם אותו גוף, שוב בזכות שטרום וחבריו. כך יש להם אינטרס משותף: להמשיך לעשוק.

ובזכות שטרום וחבריו נוצר מגרש משחקים מעוות: לקוח שלא מבין איך עושקים אותו (מבחינתו, זה כסף שהוא שם בצד, לעת זקנה או כדי לתת משהו לילדים, והוא לא יורד לפרטים הקטנים ולא קורא את האותיות הקטנטנות); היצרן של מכשיר החיסכון (חברות הביטוח והגופים המוסדיים) והמתווך ביניהם (סוכן ביטוח, בנק או גוף כמו ההסתדרות). בקרנות הפנסיה יש הרבה ארגוני עובדים חזקים וגופים סקטוריאליים המתווכים בין הלקוח ליצרן, ויש להם אינטרס להוריד למינימום את דמי הניהול. בשאר המוצרים, גמל ופוליסות ביטוח מנהלים, המתווך הוא סוכן הביטוח שעמלתו נגזרת מדמי הניהול (בקופות הגמל) ומהיקף התפוקה שלו (בשאר המוצרים). לכן, יש למתווכים אינטרס ברור: לעשוק, ולעשוק כמה שיותר.

ואיפה האוצר ואיפה הפיקוח על שוק ההון והביטוח? ששש.... הוא חורפ, חרופ אדיר, אולי כי הוא זה שיצר את כל הבלגן הזה וגם מאפשר אותו באמצעות גבולות מתירניים מדי לגביית דמי ניהול.

4.

הדיונים על עמלות הבנקים יצרו הרבה רעש והרבה פופוליזם אף שהחיסכון מכל המהומה מגיע, במקרה הטוב, לכמה עשרות שקלים למשפחה מדי שנה. לעומת זאת, שום דיון רציני ומעמיק לא התנהל על העושק האמיתי, על אלפי השקלים לפחות שזורמים מדי שנה ממשפחה ממוצעת למנהלי ההשקעות שלה. אולי כי "פרמיה" ו"צבירה" הם מושגים קשים לעיכול וקשים לדיון.

ידין ענתבי, המפקח על שוק ההון והביטוח, עומד לעזוב את תפקידו ומנסה להמליך תחתיו את אחד מסגניו. זו תהיה טעות. הפיקוח על שוק ההון והביטוח זקוק לזעזוע, לטלטלה, לאיש מבחוץ, לא לאיש מבפנים שגדל על האג'נדות של האוצר ויהיה לו קשה לצאת נגדן.

שר האוצר מחפש מישהו שיבין בביטוח, שיבין גם בשוק ההון. הוא צריך למצוא מישהו שיבין, מעל לכל, איך לשרת את החוסכים ולא איך לשרת כל מיני רפורמות, רק בשם הרפורמות. האיש הזה יופקד על פיקוח של קרוב ל-500 מיליארד שקל המניבים קרוב ל-10 מיליארד שקל בדמי ניהול מדי שנה. הרפורמה האמיתית שלו תהיה לתקן את מה ששטרום וחבריו יצרו ולהפסיק את השוד הגדול של החיסכון הפנסיוני.

eli@globes.co.il