השיטה שניצחה

אחרי תאונת העבודה הקשה שחטף הקפיטליזם בשנה שעברה, השבץ שקיבלה המערכת הפיננסית ופשיטות הרגל של תאגידים חזקים וותיקים, נכנס העולם הכלכלי לפאניקה עמוקה. עם הפאניקה העמוקה הגיעה גם השפה הדיכאונית, הסוחפת, הקיצונית, הדרמטית והדי היסטרית. גם הנטייה הטבעית והאנושית לנוע בין אופוריה חסרת גבולות לפחד משתק, הוסיפה למפגן ההספדים.

אמרו שהקפיטליזם בכלל, והקפיטליזם הפיננסי שהתפתח בעשור האחרון בפרט, חטף מכה אנושה ונמצא על הקרשים.

האשימו את השוק החופשי בפיתוח קטלני של מנגנוני הרס עצמי, שאילצו את הממשלות העשירות בעולם להפוך למכונות הדפסת מזומנים ללא שליטה, כדי להציל את השוק החופשי מההפרזות שלו. טענו שהמערכת לא זיהתה את תמחור החסר של הסיכונים, שהשתקף היטב ברמת המחירים, ברמת פרמיות הסיכון וברמת התנודתיות.

לגלגו על הטענה שהשוק החופשי מצויד במנגנונים שמייצבים אותו באופן אוטומטי בלי כל צורך בפעולה ציבורית בלתי שגרתית. שאין צורך בהתערבות ממשלתית, כי השוק החופשי מנכש את העשבים השוטים ומחנך את התאגידים הכושלים.

העריכו שההרס והחורבן של המערכת הפיננסית יובילו את הכלכלה הגלובלית למיתון הקשה ביותר ב-30 השנה האחרונות.

השתכנעו שהירידה מהמינוף תהיה ארוכה וכואבת. שפיצוץ בועת האשראי הפראית, יוביל לגל של פשיטות רגל תאגידיות ולגידול דרמטי באבטלה.

הפכו את ההפרטה למילת גנאי. אלו שקידמו כל הפרטה במחיאות כפיים סוערות, הפכו פתאום את עורם וקידמו את התפיסה הפופוליסטית שהפרטה היא בלוף, ושהיא מסרסת את התחרות, מדכאת עובדים ותורמת להרחבת הפערים.

דרשו לבצע טיפול שורש ברגולציה, כאילו היא האשמה המרכזית בכמעט-התפרקות של המערכת הפיננסית. האשימו את הממשלות ואת הבנקים המרכזיים שישבו בחיבוק ידיים ואפשרו לבועות הספקולטיביות לפרוח. דרשו לארגן מחדש את המערכת הפיננסית ולבצע בה רפורמות רגולטוריות עמוקות, כאילו רגולציה אלימה ותוקפנית היא תרופה דיכאונית לבועות ולריסון סיכונים. זאת, על אף שבכל בועה ובכל משבר, היו כאלה שלקחו הימורים אבסורדיים והיו מספיק נבונים כדי לסדר, לרמות ולהונות את המערכת.

העונש שלא הגיע

אמרו גם שעידן הבונוסים הנדיבים, בונוסים של עשרות מיליוני דולרים למנכ"לים, חלף עם המשבר. האמינו שמנגנוני השוק יענישו עכשיו, כביכול, את המנכ"לים תאבי הבצע על החמדנות שלהם, אותה חמדנות שקירבה את המערכת הבנקאית העולמית אל סף תהום וזיכתה את קברניטי ההרס במצנחים מוזהבים.

ובכן, שנה אחרי, כל אלו שציפו למתיחת פנים כוללת של התפיסה הקפיטליסטית, ימתינו בסבלנות עוד שנה, וכנראה שעוד שנים לא מעטות, אם לא עשורים. השיטה הקפיטליסטית ניצחה. היא הביסה את כל מספידיה, את כל ספקניה ואת כל אלה שארגנו לה תפילת אשכבה. אולי המסקנה משנת ההתאוששות היחסית היא שגם אם המשבר דרמטי, גם אם הוא חושף את ערוותה של השיטה, את קלקוליה ואת תוצאותיה המכוערות, עדיין עלינו להימנע מקפיצה למסקנות פזיזות מדי ממה שקורה.

כדאי להכיר גם בכך שהקפיטליזם הוא לא עניין של איפוק או טעם טוב ושכלכלות שוק לוקחות עליהן סיכונים. הממשלות, הרגולציה וכל צורה אחרת של פיקוח, צריכות לזהות את הסיכונים ולנסות למנוע מהם להתפתח למשברים חריפים.

למרבה הצער, סיכונים מתממשים בנקודה מסוימת, בעוצמה מסוימת ובתחום מסוים. בעידן המחשוב והיצירתיות, התעשייה הפיננסית, הלב של הקפיטליזם, היא כמו גולם שקם על יוצרו ומסוגל לחולל משברים אדירים בעוצמה בלתי נתפסת עם תוצאות קשות: אבטלה מסיבית של קורבנות חפים מפשע וריכוז עושר רב מדי בידי מעטים.

יחד עם זאת, השיטה המנצחת הזו, על כל פגמיה וכשליה, מביאה הרבה יותר רווחה ושגשוג להרבה יותר אנשים מכפי שכל שיטה כלכלית אחרת מסוגלת להביא אי פעם. חלק גדול מכך בזכות היצירתיות, כושר ההמצאה והחדשנות שהיא מעודדת, גם חדשנות ויצירתיות מעוותת כמו שראינו בשוק הפיננסי, שהובילה למשבר האחרון.

שובו של הוירוס

השיטה גם מטפחת תאוות בצע, שמעודדת פעם אחר פעם לקיחת סיכונים, לעתים אבסורדיים. היה כבר מי שאמר שתאוות בצע היא כמו וירוס, שמחפש תמיד מקום חדש לקנן בו. תנוח דעתכם, משבר האשראי לא דיכא סיכונים, להיפך, הוא מיד טיפח אותם מחדש.

המסקנה, אם כך, היא בדיוק אותה מסקנה מכל משבר שהשיטה הזו חוללה ועוד תחולל: שווקים חופשיים צריכים וחייבים ממשל מכוון או יד מכוונת כלשהי, והיד הזו לא מונעת משברים, היא רק עוזרת להם להשתקם.

בסופו של דבר, אלן גרינספן, אולי האיש המושמץ ביותר מהמשבר הזה, צדק לכל אורך הדרך. גרינספן עמד על התפקיד ההולך וגדל של שוקי ההון וייחס למחירי המניות תפקיד גדול הרבה יותר ממה שאחרים מייחסים להם. מנקודת המבט של יו"ר הפד לשעבר, המחירים בשוקי ההון אינם רק אינדיקציה חשובה של הפעילות העסקית העולמית, אלא גם גורם חשוב שתורם לפעילות הזו, בעיקר באמצעות המאזנים.

אווירה חיובית בשוקי ההון ומחירי מניות מאוששים משפרים, כך אומר גרינספן, את המאזנים, ומספקים לבנקים הון חדש, שעוזר להם להגדיל את היקף ההלוואות. גם מחירי מניות גבוהים יותר גורמים למשקי הבית להיות עשירים יותר ולכן להוציא יותר כסף ולתמוך בפעילות הכלכלית.

אולי צריך להכיר בכך ששוקי ההון הם הלב הפועם, החמצן והברומטר של השוק החופשי ושל הפעילות הכלכלית. יש להם עוצמה אדירה, לעתים מפחידה, ובדרך כלל מהירה. לפני שנה הם גרמו לפיק ברכיים ולרעד עולמי. אחרי שנה הם כבר מעלים חיוך. חזרנו לשגרה, פחות או יותר. בזכות השיטה.