פרנץ קפקא כותב sms

אלכסנדר גרהם בל היה מתאכזב: 90% מהשימוש בהמצאתו מתבזבז בשיחות כלום

המשפט הטלפוני הראשון של אלכסנדר גרהם בל, בשנת 1876, "ואטסון, בוא, אני רוצה לראותך", בישר את אחת ההמצאות הטכנולוגיות שהשפיעה אולי יותר מכל המצאה אחרת על החברה: הטלפון.

וסטרן יוניון רשמה באותה שנה את ההחמצה הגדולה בתולדותיה בדחותה את הצעתו של בל לקנות את חברתו החדשה ב-100 אלף דולר. נימוקי הדחייה היו חד-משמעיים: "לטלפון יש יותר מדי חסרונות מכדי להתייחס אליו כאל אמצעי תקשורת".

בל היה ודאי מופתע לשמוע כי כעבור 130 שנה ינהלו תושבי ארצו טריליון שיחות טלפון בשנה. אולם ספק אם היה רווה נחת מהגילוי כי 90% מסך כל התקשורת הבינאישית העוברת מצד לצד בקווי הטלפון ובאלחוט עוסקות בטריוויה. קרי: שיחות על כלום, ריקות מתוכן, שאיש לא היה חש בחסרונן אלמלא נאמרו, ושקרוב לוודאי לא היו נוצרות אילו היה צריך להעלותן על הכתב.

הטלפון של בל הפעיל שלא במתכוון את שוליית הקוסם של עולם הטריוויה. הרחובות, בתי-הקפה והרכבות מוצפים בדברת סלולרית, המשמיעה שיחות אינטימיות ברשות הרבים.

התקשורת הבינאישית הפכה באמצעות הסלולרים, המסרונים, הטוויטרים, הבלוגים, הפייסבוק ודומיהם לרעשים. שולייתו של בל, אומרים חסידי הטלפוניה, הפכה את העולם לכפר אינטימי, שבו הכול מקושרים לכול. המרחקים שהתקצרו למרחק של חיוג, הידקו את הקשר בין אנשי הכפר הגלובלי ועשו אותם הדוקים יותר, קרובים יותר. הם רק נוטים לשכוח שתקשורת זו עשויה רובה ככולה מתכנים טפלים.

כאשר בל חנך את המצאתו ההיסטורית, הוא לא העלה בדעתו כי הטלפון ישמוט את השטיח מתחת לרגליה של תרבות בת מאות שנים של חילופי מכתבים ותייתר אותה כמעט לחלוטין. הוא לא דימה בדמיונו כי מסרונים עילגים, טוויטרים מוגבלים ומיילים עתירי שגיאות כתיב יהפכו את המכתב לכלי הבעה אנכרוניסטי. הוא לא שיער כי תרבות מופלאה זו, ששחררה את חרצובות הלב וטיהרה את מסתרי הנפש, תרד לטמיון.

"המדיום הוא המסר", קבע מרשל מקלוהן. אכן כך, לתקשורת האלקטרונית כללי תחביר וסמנטיקה משלה. המהירות מכתיבה את המסר. הוא רדוד, תמציתי, ענייני ויבש. קפקא לא היה יכול לשלוח את מכתביו המיוסרים לאביו באמצעות דואר אלקטרוני. מכתביו הדואבים למילנה לא ניתנים לתמצות במסרונים.

חליפת המכתבים המרושעת והיהירה בין הרוזן דה ואלמון למרקיזה דה מרטיי ("יחסים מסוכנים" של לקלו) לא היתה יכולה להיוולד בטוויטרים ובפייסבוקים של ימינו. גם לא מכתבי הפיוט המופלאים של סירנו דה ברז'רק לרוקסן. שהרי רוקסן נמשכת לכריסטין בגלל המכתבים שכותב עבורו סירנו בעילום שם. בלעדיו, שיחותיו של כריסטין מקבלות אופי של מסרון:

כריסטין: אני אוהב אותך.

רוקסן: כן, דבר אליי על אהבה.

כריסטין: אני אוהב אותך.

רוקסן: זה הנושא. עכשיו ההרחבה.

כריסטין: אני אוהב אותך נורא.

רוקסן: בלי ספק. והלאה?

אצל כריסטין, שטיפשותו הקדימה את העידן הסלולרי והמייל האלקטרוני ב-300 שנה, ההלאה הוא Send. הוא אטום למילים כייצוגים של יופי הנכתבות בנוצת אווז. לא בכדי משאלתו האחרונה של סירנו היא לקחת עמו לעולם הבא את "תפארת נוצתו", ולא את המייל האלקטרוני של כריסטין.