האותיות הקטנות של ויסקונסין

1. חברי ועדת העבודה של הכנסת, שקיבלו ארכה של ארבעה חודשים כדי להחליט האם לאשר את הרחבת תוכנית ויסקונסין לפריסה ארצית, יכולים לנבור עד אינסוף בנתונים החיוביים לכאורה שמציגים תומכי התוכנית, או בעדויות השליליות לכאורה שמציגים מתנגדיה. הם יכולים גם לתמוך ברעיון ההפרטה המלאה, או לצדד בהפרטה חלקית שתתיר את הסמכות לשלול קצבאות בידי עובדי מדינה בלבד. אבל כל עוד חברי הוועדה לא יהיו מעורבים בפרטים הקטנים ביותר של המכרז שאמור לצאת בסופו של דבר, אין משמעות רבה לעבודה שלהם. מדוע בעצם?

בחודש מאי האחרון חשף "גלובס" כי ועדת המכרזים המשותפת למשרדי האוצר והתמ"ת שוקלת בחיוב לכלול במכרז להרחבת ויסקונסין גם מרכיב של מחיר. כלומר, החברות שיתמודדו על הפעלת התוכנית יתחרו לא רק על סל השירותים שהן יעניקו למובטלים, אלא גם על מחיר ההצעה - וזאת בניגוד למכרז שיצא בשנת 2005 להפעלת הפיילוט של התוכנית, אז החברות התמודדו רק על סל השירותים, כאשר מודל התגמול היה מוגדר וקבוע מראש.

החשש הגדול הוא שהחברות ייאלצו להציע מחיר נמוך, שיבוא בסופו של דבר על חשבון האיכות ובעצם על חשבון המובטלים. הרי מה שווים כל נתוני ההצלחה שמייחסים לוויסקונסין, אם תנאי המכרז החדש יקבעו כללי משחק שונים לגמרי? לפחות לכאורה, נראה כי משרד האוצר שפך הרבה מאוד כסף על תוכנית ויסקונסין כדי להציג הצלחה, ועכשיו הוא מתכוון לקמץ את היד.

במשרדי האוצר והתמ"ת משוכנעים כי ניסוח תנאי המכרז אינו בסמכותה של ועדת העבודה. יו"ר הוועדה, חיים כץ, ממש לא צריך לקבל את הנחת העבודה הזאת.

2. חברי ועדת העבודה יצטרכו להכריע בקרוב האם הסיפור של אמנה חסן הוא סיפור הצלחה של ויסקונסין, או דווקא כישלון. מי זאת אמנה חסן? מאמר שהתפרסם בשבוע שעבר בעיתון "הארץ" תיאר את חסן כאחת הדוגמאות להצלחתה של התוכנית. כך נכתב אז: "בתוכנית ויסקונסין גאים להציג מקרים כמו זה של חסן אמנה, רווקה בת 43 שסיימה את לימודיה בכיתה ה', ושב-20 השנה האחרונות טיפלה בשני הוריה ומומנה למחייתה על ידי אחיה ועל ידי קצבת הבטחת הכנסה. לאחר תהליך שנמשך שנתיים, במסגרת תוכנית ויסקונסין, החלה אמנה לעבוד במשחקייה לילדים בעיר בשכר של 3,500 שקל בחודש - פי שלושה מהקצבה שקיבלה מהמדינה קודם לכן".

איפה הבעיה בסיפור? חסן ומשפחתה טוענים כי הם נדהמו לקרוא על כך בעיתון, והציגו את תוכנית ויסקונסין דווקא באור שלילי מאוד. הנה מה שכותבת חסן בתצהיר עליו חתמה בפני עו"ד: "אני מצהירה כי במשך כל תקופת התייצבותי במרכזי חברת אגם מהל"ב (מרכז ויסקונסין בנצרת) נאלצתי להתייצב למשך שבע שעות ביום מבלי שום העצמה או הכשרה מקצועית, ולא השתלבתי בכל עבודה בזמן הרלוונטי להתייצבותי במרכז. אני מצהירה כי את עבודתי בקניון מצאתי בכוחות עצמי ואין לחברת אגם מהל"ב או מי מטעמה כל קשר במציאת עבודה זו".

חסן טוענת כי רק לאחר שהיא השתלבה בעבודה, יצרו איתה קשר אנשי תוכנית ויסקונסין וביקשו ממנה תלושי שכר, וזאת בטענה כי עליהם להסדיר את ענייניה עם המוסד לביטוח לאומי. באמצעות הצגת התלושים למוסד לביטוח לאומי, מרכז ויסקונסין מקבל תגמול גבוה מהמדינה.

במרכז ויסקונסין טוענים מנגד, כי המרכז העניק לחסן כלים שונים, וגם את המידע שלפיו מקום העבודה שבו היא מועסקת כיום, מחפש עובדים. גורמים במרכז רמזו כי גורמים פוליטיים בנצרת הם שעומדים מאחורי הגרסה של חסן, וזאת כדי לפגוע בתוכנית שמוציאה נשים לעבודה ומשנה סדרי עולם ברמה המקומית.

אז האם המקרה של חסן הוא הצלחה או כישלון? בואו נעבור שוב על הפרטים: חסן, בת 43, מעולם לא עבדה, וכל חייה הבוגרים היא נתמכה בקצבת הבטחת הכנסה של עד 1,700 שקל בחודש. באפריל האחרון היא נרשמה בתוכנית ויסקונסין, ונאלצה כדבריה להגיע אל המרכז כל יום למשך 7 שעות. אחרי חודשיים, גם אם אכן לא נשלחה פיזית על ידי המרכז, היא מצאה עבודה במשרה חלקית עם הכנסה של כ-3,000 שקל בחודש לדבריה.

במילים אחרות, גם אם מרכזי ויסקונסין הם לא בדיוק גן של שושנים, ואולי טוב שכך, המסגרת היומית המחייבת את משתתפיה גורמת למובטלים לחפש עבודה - הן בכוחות עצמם והן בעזרת אנשי התוכנית. חברי ועדת העבודה צריכים לשים לב לשורה התחתונה הזאת, ולהודות שהרעיון הבסיסי מאחורי התוכנית הוא טוב. לסיכום: לא לוויסקונסין בכל מחיר, אבל כן לוויסקונסין משופרת.