כוורת בסרט

"הכל דבש", ב' 22:20, ערוץ 2

כבר מזמן שלא צפיתי כך בסדרה: פעמיים וחצי טחנתי את 4 הפרקים הראשונים לעונה החדשה של "הכל דבש". זאת לא היתה מלאכה קלה. אמנם מבקר אמור שלא להיות מושפע משיקולים זרים, אבל אחרי שהסדרה הזאת זכתה בכל פרס אפשרי, שיתפה פעולה עם כמעט כל אמן מוערך וזכתה להשקה רבת הדר, רציתי לוודא מעל ומעבר לכל ספק סביר שאיני מחמיץ משהו, שאני לא היחיד שחושב שמדובר בכישלון תרבותי, יצירתי ואפילו מוסרי.

נתחיל בתרבותי-יצירתי: הפרק הראשון עוד מחזיק, איכשהו, פאסון - בעיקר תודות לשני הגששים הנותרים, חנה לסלאו ועוד כל מיני אמנים וידוענים שמופיעים בו לרגע. אבל מהר מאוד כל העסק מידרדר לחילופי קללות ולפעמים אף מהלומות. כולם מקללים את כולם - האח הגדול את הקטן, הקטן את האחות - והאימא את כולם. זה יכול להיות חינני כאפיזודה, לא כפסקול קבוע שופך לזמזום טורדני.

גם העלילה נעה סביב ציר קבוע. התפרקות המשפחה לאחר מות האב: האח הגדול שמרגיש שעול המשפחה מונח כעת על כתפיו נוהג כראש משפחה, אח אחר לא מפסיק לשתות ולעשן, ויעל - הגיבורה - פשוט ממשיכה לעשות את מה שהיא הכי טובה בו, לנהוג בחוסר אחריות - כבת, כאם וכבת-זוג.

מכאן עולה גם הכישלון המוסרי של הסדרה, אבל באופן מפתיע - גם הערך המוסף שלה. המשפחה האבלה מוצגת כאן כאוסף של פרזיטים, אנשים בעשור הרביעי לחייהם שטרם החליטו מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, שגרים בבית של הוריהם וחיים על חשבונם.

לא ברור מה העמדה המוסרית שנוקטים יוצרי הסדרה כלפי גיבוריה. אם הם מבקשים לעורר הזדהות - הרי שהם נכשלים, ובגדול. החיים מלאים בסיפורים על יתומים שגילו לפתע שירשו בעיקר חובות, או על אלמנות שבגיל מתקדם גילו שאין להן מושג מאיזה כיוון רושמים צ'ק או איך משלמים חשבון חשמל. אבל על רקע סיפורים כאלו שהמציאות מנפקת, למרבה הצער, השכם והערב, הרי שב"הכל דבש" נעשה הכל בווילה מפוארת, עם בריכה בחצר וטונות של רחמים עצמיים, עד שבא לך לנער את הגיבורים ולצרוח עליהם: תמכרו את הבית ותעברו לדירת שני חדרים, תמצאו עבודה, תתבגרו ועופו לי מהעיניים עם המשברים הבכייניים שלכם.

גדלים בלה לה לנד

יחד עם זאת, אין ספק שמדובר בייצוג הולם לאחת הרעות החולות בחברה הישראלית. אנשים בגילאי 30 ומעלה שמסרבים לקחת אחריות על חייהם, על פרנסתם ועל ילדיהם. הם התרגלו לכך שבכל מקום התערבו ההורים למענם, בבית-הספר, בצבא, בתשלום של שכר לימוד לכמה חוגים שונים - עד שהילד יחליט באיזו פקולטה הוא רוצה להמשיך להיות סטודנט נצחי. הם טיפחו שאיפות אמנותיות רק כדי להצדיק חיי בטלה. הילדים שלהם - ואני מזמין אתכם לסיבוב קצר אצלי בשכונה - הם כבר עב"מים קטנים על לא עוול בכפם. אם מההורים שלהם נדרשה עוד מחוייבות מינימלית, הרי שהם גדלים לתוך לה לה לנד: תנו להם עוד 20 שנה, ותראו מה יקרה כאן בשווייץ של המזרח-התיכון.

אני לא מאשים חלילה את "הכל דבש" ברעה החולה הזאת, אלא מציין רק שמדובר בייצוג טלוויזיוני נאמן שלה - וזאת אולי הבעיה העיקרית שלי מול הסדרה המושקעת והמוערכת הזאת.

עזבו את זה שהיא לא מצחיקה ולא מרגשת, אין בה אף דמות להזדהות איתה: גם בצפייה השלישית לא יכולתי שלא להרגיש אלא בוז עמוק לגיבוריה - חבורה פתטית של בכיינים. כל זאת לצד הערכה עמוקה לאיש המוכשר שמשקיף עליהם מלמעלה.