געגועיי למכולת, למתקן האופניים

דוד היה איש מפחיד. גדול מימדים, בעל בלורית לבנה והרבה קרחת מסביב. הדמות היחידה בנוף ילדותי שהיתה מפחידה יותר מדוד היתה אמו הקשישה. אף אחד לא ידע איך קוראים לה, אבל היא קראה לכולם ביז'ו (ילד בגרוזינית), גם לבנות. לדוד היתה מכולת.

לא היה בה מבחר אינסופי של מוצרים כמו ברשתות השיווק, אבל לצורכי קמח, סוכר, חלב וכיכר לחם טרי, היא היתה מעל ומעבר, ואפשר היה לעשות בה מה שלא היה ניתן לעשות ב"מטרו-מרקט" או בקו-אופ שבמרכז העיר - לרשום.

דוד היה רושם הכל, מארטיק קרח ועד קניות שנעשו במשך שבועות ולעתים חודשים. מדי פעם הוא היה עורך "ביקורי בית" - לפעמים חוזר עם צ'ק, לפעמים בידיים ריקות. כזה היה דוד, פנים מפחידות ולב רחמן.

סודרי היה כמו אלוהים. הרגע הזה שבו היה מגיע עד הבית בטרנזיט שלו ומוריד את אופני ה-BMX בצבע בורדו בוהק, לעולם לא יישכח, כנראה. רק שתי חנויות אופניים היו אז באשדוד, לפחות שתיים נחשבות: סודרי וגיגי. 100 מטרים בלבד הפרידו בין שתי החנויות, אבל לכל אחד מבעליהן היתה מספיק עבודה. מי שבא לקנות אופניים, קנה לעצמו ידידות של שנים. היום קונים אופניים ברשתות ענק או סתם בסופרמרקט. יש כרטיס מועדון?

פגיעה בחופש העיסוק

נזכרתי השבוע בדוד ובסודרי בעקבות הדיווחים על מותגים פרטיים נוספים שרשת שופרסל מעלה על מדפיה, בעיקר על חשבון ספקי המזון האחרים. המהלך הזה של הרשת תואם מהלכים דומים של רשתות שיווק אחרות בעולם, שלכאורה מיטיבים עם הצרכן, לפחות עם הכיס שלו.

הבעיה היא שהתחזקות רשתות השיווק נעשית בדרך כלל על חשבון בעל העסק הקטן, ובכך פוגעת באחת הזכויות המקודשות בכל חברה מתקדמת: חופש העיסוק. התקשורת התרכזה עד היום במלחמת העולם בין ענקים - שופרסל מצד אחד וספקי מזון גדולים מצד אחר - אבל הסיפור מורכב בהרבה.

"אין ספק כי המעבר לרשתות גדולות דוחק את רגליהם של עסקים קטנים", אומר עו"ד יהודה טלמון, נשיא לשכת הארגונים העצמאיים (לה"ב). "המגמה הזו מביאה להיעלמותם של שני מרכיבים: היחס האישי, והתחרות האמיתית שאמורה לשלב יחס ומחיר טוב. גם אם הצרכן מרוויח עכשיו, בטווח הארוך הוא יפסיד מהיעלמות הקטנים", הוא מוסיף ומציין כי מחקרים שנערכו בארה"ב מצביעים על כך שאין הוכחה שהרשתות הגדולות מעסיקות יותר עובדים או מכניסות יותר כסף לקופת המדינה מעסקים קטנים.

לדברי טלמון, היעלמותם של העסקים הקטנים אינה גזירה משמים. "יש מקומות בעולם שבהם התכנון האזורי אינו מאפשר לגדולים לנהוג ב'קניבליזם' כלפי הקטנים. שם שומרים על יחס נכון בין המיקום של העסקים הקטנים לגדולים, ואת הגדולים ממקמים בשולי העיר. מי שרוצה ללכת לרשת גדולה יתכבד וייסע מחוץ לעיר, למשל לאאוטלט (חנות עודפים), וכך לא ייפגעו העסקים הקטנים. לצערי, אצלנו בארץ אין כללי משחק כאלה ולאט לאט מעלימים שכבה של עסקים קטנים".

טלמון מעלה נקודה נוספת, הקשורה לאכיפת החוקים השונים ובכללם חוקי העבודה. "אם עסק גדול לא מקיים את החוק, למשל את החוק שאוסר להעסיק עובדים יהודים בשבת (למעט מקרים חריגים באישור), הוא יכול להרשות לעצמו לספוג קנס, כי קטן עליו הקנס הזה. לעומתו, עסק קטן לא יכול להרשות את זה לעצמו. יש פה תחרות של דוד וגוליית, והתחרות הזו לא הוגנת, לא צודקת וגם לא חכמה".

האגו של עופר עיני

בהסתדרות הבטיחו השבוע "מלחמת עולם" נגד תחנות הדלק של סונול, אבל המלחמה הכי גדולה שהתנהלה השבוע בארגון נגעה לאגו של עופר עיני וסביבתו הקרובה. הסיבה: "גלובס" החליט להכיר לקוראיו את האיש החזק בהסתדרות אחרי עיני: יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, אריאל יעקובי. אנשיו של עיני היו בהיסטריה. "מה פתאום יעקובי מספר 2?" הם שאלו.

בדרך כלל יו"ר האגף לאיגוד מקצועי הוא מספר 2 בהסתדרות, אלא שעיני שמר לעצמו את התפקיד הזה בקנאות. כיוון שיו"ר הסתדרות עובדי המדינה נחשב מאז ומתמיד החזק ביותר אחרי יו"ר האגף לאיגוד מקצועי, טבעי שיעקובי יוגדר היום מספר 2 של עיני.

אבל אנשיו של עיני, בעיקר פקידונים או פקידוניות שכל תפקידם להאדיר את שמו של הראיס ולהתהדר בחשיבות עצמית, ראו בכך ערעור על מעמדו של המלך. כך נראית הסתדרות העובדים, מודל 2010.