גלעד בלום מתגעגע למלבורן

ב-1987 הבכתי את עצמי מול ליצן בשם ג'ון לץ; ב-1989 ראיתי מה קורה לקרחון שבדי בחום של 40 מעלות; ב-1991 הפכתי לגיבור היום בזכות סדאם חוסיין ■ מכל הפוזות של ניו-יורק, וווימבלדון ורולאן גארוס, אין מקום שהטניסאים אוהבים יותר מהגראנד סלאם של אוסטרליה

1. הצפייה באליפות אוסטרליה בימים אלו מעוררת אצלי געגועים. תמיד היתה לי פינה חמה לאוסטרליה, אחרי הכל אבי נולד וגדל במלבורן ועלה ארצה בשנות העשרים שלו. אבל מעבר לזה, אוסטרליה היא המדינה שבה הטניס הוא ענף המושרש ב-DNA של התושבים, יותר אפילו מאנגליה וארה"ב. למרות הטירוף באוסטרליה סביב ענפים כראגבי, קריקט ו"אוסטרליין רולס" (הגרסה האוסטרלית לפוטבול), עדיין לא מדובר בענפים כלל-עולמיים כמו טניס, ולכן דווקא הוא זה שזוכה שם לכבוד בתרבות המקומית.

גם אחרי עשור של יובש (מאז הזכייה של יואיט באליפות ארה"ב ב-2001) ולמרות המשבר העמוק שבו נמצא הטניס האוסטרלי, הענף הוא חלק מתוכנית החינוך הגופני בבתי הספר. להבדיל מאמריקה, למשל, ההתייחסות לטניס באוסטרליה היא כאל ספורט עממי ובסיסי ולא דווקא של המעמדות הגבוהים. באוסטרליה אם אתה יודע על ההיסטוריה של המשחק ומכיר שחקנים שהם לא רוג'ר או רפא, אתה לא נחשב לפריק של טניס אלא לעוד אזרח ממוצע.

הפעם הראשונה ששיחקתי באליפות אוסטרליה (ב-1987) היתה גם הפעם האחרונה שבה שוחק הטורניר על משטח דשא במתקן המיושן וההיסטורי בקויונג. היוקרה של הטורניר היתה בשפל באותה תקופה, ולא מעט שחקנים העדיפו לדלג על הטורניר. דירוג של 160 בעולם הספיק כדי להיכנס לטורניר ללא מוקדמות. והרוב המכריע של השחקנים בטורניר היה אוסטרלים.

לי, אגב, זה לא הספיק. הטורניר בקויונג שהיה הגראנד סלאם הראשון שלי בקריירה נגמר במפח נפש. הפסדתי בארבע מערכות לליצן בשם ג'ון לץ (368 בעולם) במגרש צדדי לעיני בני משפחתי האוסטרלים המאוכזבים.

הכל השתנה שנה מאוחר יותר כשהטורניר עבר למתקן החדיש בפלינדרס פארק, מקום מושבו הנוכחי. המעבר למשטחים הקשים והמתקן המפואר החזירו לטורניר את מעמדו כטורניר גראנד סלאם לגיטימי. אבל זה לא רק המתקן המודרני, זה גם הארגון המופתי והידידותי (יחסית לסנוביות של האנגלים בווימבלדון והנפיחות של הצרפתים ברולאן גארוס).

2. כשחקן סבב שגר בהמיספרה הצפונית, הנסיעה לאוסטרליה סימנה קודם כל קיץ. המעבר מהחורף המבאס למנטליות של קיץ היה מלבב כמו גם הבחורות, המסעדות ואתרי הבילויים של מלבורן שלא נפלו מאלה של פריז, לונדון וניו יורק, רק בלי הפוזה ועם חיוך על הפנים.

הנסיעה לאוסטרליה תמיד לוותה בתקוות לפתיחת עונה טובה. השחקנים מגיעים רעננים אחרי פגרה ואין לדעת מי בכושר ומי לא. מה שהיה בשנה שעברה נמחק ומתחילה ספירה חדשה. יעיד על כך דל פוטרו שזכה בגראנד סלאם האחרון של השנה שעברה (יו.אס אופן) ולא שרד את השבוע הראשון במלבורן השנה.

אחת הדילמות הגדולות היא עניין ההגרלה בגראנד סלאם. האם לקבל מדורג רציני כבר בהתחלה, ולהיות משובץ למשחק באצטדיון המרכזי. החווייה של משחק באצטדיון מרכזי היא שונה לחלוטין. הכל יותר גדול, מה שמשנה את הפרספקטיבה באופן מוחלט. דוגמה קטנה: במגרשים הצדדיים היציעים הם קטנים ובדרך כלל רק בצידי המגרש, בעוד שבאצטדיון גדול כמו ה"רוד לייבר ארינה" הקהל יושב גם מאחורי המגיש. זה מפריע בעיקר לשחקן שמחזיר את ההגשות, כי הכדור מתערבב בקהל וקשה לראות אותו בבירור. גם הרוח באצטדיונים היא שונה: בעוד במגרשים צדדיים הרוח היא חד-כיוונית וניתנת לשליטה פחות או יותר, באצטדיונים הרוח היא מעגלית וקשה לחיזוי. כל זה מעניק כמובן יתרון לשחקני הצמרת שרגילים לשחק במגרשים המרכזיים.

3. שנתיים אחרי אותו הפסד מחפיר ללץ, חוויתי במלבורן את אחד הקאמבקים הגדולים בקריירה והסבתי סוף סוף נחת לבני משפחתי האוסטרלים עם העפלה לסיבוב השלישי ביחידים. גם זה אחרי אינספור דפיקות לב. אחרי ניצחון בארבע מערכות בסיבוב הראשון על ג'ון פיצג'רלד האוסטרלי (קפטן הדייויס הנוכחי), הוגרלתי למשחק קשה מאוד מול כריסטיאן ברגסטרום השוודי שהיה מדורג בין 20 הראשונים בעולם.

השבדי הרג אותי וכבר הוביל 0-2 במערכות ו-1-4 במערכה השלישית עם כמה נקודות שבירה שהיו נותנות לו יתרון 1-5. איכשהו גירדתי את המשחקון שהיה ארוך מאוד, ובמשחקון הבא כבר הבחנתי בסימני התמוטטות ראשונים אצל השבדי. ממצב של 4-2 לחובתי לקחתי את המערכה, ובהמשך את שתי המערכות הבאות. בסט החמישי ברגסטרום המסכן כמעט נפח את נשמתו וירד מהמגרש כשהוא סובל מהתכווצויות שרירים ומהתייבשות. לא אשכח את המחזה של השבדי אחרי המשחק מחובר למכשיר עירוי נוזלים ואדום כמו עגבניה אחרי 5 שעות בשמש הלוהטת. במקרים כאלו אתה תמיד חושב שיש בכל זאת כמה יתרונות לקיץ הישראלי...

אבל גם זה לא עזר לי בסיבוב השלישי. יאניק נואה טיאטא אותי בשלוש מערכות במגרש מספר 1 מול אצטדיון מפוצץ בישראלים ובמעריצות של האגדה הצרפתית.

ב-1991 שוב עמדתי בפני טורניר מוזר. הפעם לא בגלל טניס. אחרי שגברתי בארבע מערכות בסיבוב הראשון על דייגו פרז מאורוגוואי, ירדתי מהמגרש שמח וטוב לב ונכנסתי לחדר ההלבשה למקלחת ולמסאז'. בעודי על שולחן העיסוי, נכנס ידידי גרי מולר, השחקן הדרום אפריקאי ואמר לי: "בלום, מפציצים את העיר שלך, זה בטלוויזיה". בחדר הסמוך עמדה טלוויזיה ועל המסך אני רואה את הכתבת של CNN במרפסת של מלון הילטון בת"א ומאחוריה מתפוצצים סקאדים אל תוך הים בשידור חי. שיחת הטלפון להורי היתה לא פחות מפחידה. בקושי הבנתי אותם, כי הם לבשו מסיכה. היה די מוזר לשחק טורניר טניס, חשוב כמה שיהיה, בזמן שבני משפחתך יושבים בחדר אטום כמו ברווזים ומחכים לסקאד הבא.

למסיבת העיתונאים שאחרי המשחק שבדרך כלל מנתה שניים וחצי עיתונאים, הגיעו 30 עיתונאים ומצאתי את עצמי עם עשרה מיקרופונים בפנים עונה על שאלות בהקשר של ג'ורג' בוש (האב), סדאם חוסיין והסכסוך במזרח התיכון. מיותר לציין שהדבר האחרון שהייתי צריך זה משחק בסיבוב השני מול ג'ים קורייר.

4. באופן היסטורי, אליפות אוסטרליה האירה פניה לישראלים עוד הרבה לפני הזכייה של אנדיוני בזוגות ב-2008 ורבע הגמר של שחר פאר ב-2007. למי שלא יודע, היה פה טניס גם בשנות ה-80 וה-90. שלמה גליקשטיין עשה את הישג השיא שלו ב-1981 כשהעפיל לרבע הגמר ביחידים והפסיד לסטיב דנטון. גליקשטיין הפתיע את רוד פרולי האוסטרלי בשלוש מערכות קלילות בשמינית הגמר אחרי שזה הדיח את רוסקו טאנר שהיה אחד המועמדים לזכייה בטורניר. לטאנר, שהגיע לגמר ווימבלדון, היתה חבטת פתיחה הכי חזקה אז בסבב. במסיבת העיתונאים אחרי המשחק נשאל פרולי ההמום איך זה ייתכן שגבר על טאנר שדורג בעשירייה הראשונה, ונוצח על-ידי גליקשטיין האלמוני בסיבוב הבא. פרולי ענה: "עברתי מיריב עם ההגשה המהירה בעולם (טאנר) ליריב עם ההגשה האיטית ביותר בעולם (גליקשטיין) ולא יכולתי להתמודד עם השינוי".

11 שנים מאוחר יותר שיחזר עמוס מנסדורף את ההישג של גליקשטיין עם רבע גמר משלו ביחידים אחרי נצחון הירואי על ארון קריקסטין בשמינית הגמר. גם כאן עמוס נהנה מהתנאים הקשים באוסטרליה, כשהצליח לחזור מפיגור 2-1 במערכות עד שראה את קריקסטין פורש בחמישית בשל תשישות.

אני, אגב, לגמרי במקרה עוד הייתי שם. כי בדרך-כלל בשבוע השני של טורניר גראנד סלאם כבר הייתי בבית או בטורניר הבא. אבל דווקא באותה שנה נתקלתי בבחור בשם פול ווקסה הקנייתי. שנינו חיפשנו פרטנר לטורניר הזוגות, וככה במקרה נפלנו אחד על השני. ווקסה, שאביו היה שר בממשלת קניה, היה אחד האנשים הכי שקטים שאי פעם היכרתי. במהלך השבועיים של הטורניר בקושי הוציא מילה ומלבד בוקר טוב וערב טוב בקושי דיברנו.

אבל מי אמר שפרטנרים בטניס צריכים להיות חברים טובים. עובדה, את הישג השיא שלי בזוגות רשמתי עם אותו ווקסה באותה שנה. הקסם השקט שלנו נמשך עד לרבע הגמר.