תעירו אותו בגראנד סלאם הבא

השעון הפיזי והמנטאלי של פדרר מצלצל לו ארבע פעמים בשנה. את יתר הזמן הוא מעביר בנמנום קל, שם מתוך שינה הוא יפסיד למאריים ולדווידנקואים למיניהם. מתוך שינה הוא ישמע את התקשורת מכריזה על "הפדרר הבא". אבל אז יצלצל השעון. דינג-דונג. גראנד סלאם. ואז אפשר לזרוק את כל התיאוריות הסטטיסטיות לפח

1. חוק שימור האנרגיה

כמה סופרלטיבים כבר אפשר לכתוב על אותו שחקן. זה לא רק הגראנד סלאם ה-16 במספר שבו זכה אתמול במלבורן, או העובדה שהצליח להעפיל לגמר ב-18 מ-19 הסלאמים האחרונים שלו. זו בעיקר יציבות לא אנושית.

מה למעשה מבדיל את רוג'ר פדרר כל כך ממארי ונדאל למשל, שני היריבים הגדולים שלו? כדי לשרוד כמה שיותר שנים בפסגה, גם פיזית וגם מנטלית, פדרר הבין שהוא לא יכול להיות ב"פול גז" כל השנה. הוא דואג להביא את עצמו לשיא בטורנירי גראנד סלאם. מבחינה פיזית, מדובר במדע מדויק כמעט כשהמטרה היא להגיע רענן לארבעת הטורנירים הגדולים של השנה. אבל עליית המדרגה המנטלית היא זו שעושה את ההבדל: לפדרר 62 תארים בקריירה, מתוכם 16 תארי גראנד סלאם. כלומר, אחוזי ההצלחה שלו בסלאמים גבוהים הרבה יותר מאשר בשאר הסבב. כמה? בארבע השנים האחרונות למשל, אחוזי ההצלחה שלו בגראנד סלאם עומדים על 92%, לעומת 79% בכל טורניר אחר מחוץ לארבעת הגדולים.

הוא יזכה בכמה תארים בודדים מדי שנה בסבב הרגיל, אבל הלחם וחמאה שלו אלו ארבעת הגדולים. וזה נהיה קיצוני מידי שנה. הוא מנמנם מטורניר לטורניר בסבב ומרשה למאריים ולדווידנקואים למיניהם לזכות בכל מיני טורנירים שלא מעניינים אף אחד בדובאי או בסינסינטי, ומפסיד להם לא פעם ולא פעמיים, מה שמייצר אצלם תחושה שמלך הג'ונגל הנצחי מתחיל לאבד את זה.

כבר כמה שנים שלפני כל טורניר גדול אנחנו שומעים על פריצה של שחקן זה או אחר ועל העובדה שפדרר מגמגם, שהכל פתוח, ועוד כל מיני תיאוריות שמבוססות על סטטיסטיקות בטורנירים שהם לא גראנד סלאם. ואז, איפשהו בדרך לגמר או בגמר אנחנו רואים עוד "מועמד לירושה" שקורס כמו טירון מול פדרר.

הגדולה של פדרר היא לא רק ביכולת הפנומנלית שלו, האסתטיקה והווינריות, אלא העובדה שהטניס שלו הוא ידידותי לגוף ולנפש שלו. הסגנון שלו קליל וטבעי, הוא זורם עם המשחק ולא מבזבז אנרגיות או שורף שטחים (כמו נדאל למשל). יש לו הגשה מעולה שמוציאה אותו ממצבים קשים, והוא גאון בחיסכון באנרגיות במהלך השנה. הוא לא מייחס יותר מידי חשיבות לסבב הרגיל, ובקצב הזה הוא יכול בשקט להגיע גם ל-20 זכיות. מפחיד.

במלבורן פדרר הוכיח שהוא מבין לא קטן גם בפסיכולוגיה. במסיבת העיתונאים אחרי חצי הגמר כשנשאל על המפגש מול מארי, הוא העמיס על הבריטי עוד מטען מנטאלי על הגב כשדאג להזכיר לו כי הוא סוחב ציפיות של כל ממלכת בריטניה שלא קיבלה אלוף סלאם "כבר 150 אלף שנה".

פדרר נמצא היום במצב שאף ספורטאי כמעט לא נמצא בו: הוא שבר כמעט כל שיא אפשרי ומשחק בשביל ההנאה הפרטית שלו וסיפוק יצר התחרותיות. אין עליו לחץ לשבור שיא מסוים, או כמו שהגדיר זאת אחרי הגמר במלבורן ש"הזכייה באליפות צרפת הרגיעה אותי, כרגע אני פשוט רוצה להמשיך לעשות את המקסימום בכל שנה, ליהנות מהמשחק, לעבוד קשה וגם אם לא אזכה יותר באף טורניר אפרוש מאושר".

לא בטוח שאני מאמין לו שיהיה מאושר אם לא יזכה יותר בתארים גדולים. מצד שני, אני גם לא מאמין שהוא ייעצר על מספר 16.

פדרר

2. תלכי ללדת, הסבב יחכה

לא מעט ביקורת נכתבה על סבב הנשים, סבב שבו שחקניות שיושבות בבית שנתיים עושות קאמבק וישר לוקחות תואר גראנד סלאם (קלייסטרס בניו יורק ב-2009) או מגיעות לגמר (הנין שלשום). זה אמנם לא יכול לקרות בגברים, אבל זה לא מעיד על כך שהסבב הנשי חלש. דווקא מבחינת עניין הוא עולה על הגברים, מאחר שיש הרבה יותר זוכות לעומת שלטון הפדרר-נדאליזם בגברים בשנים האחרונות, ובגלל תחלופה גבוהה בצמרת מסיבות אלו או אחרות (פרישות, פציעות, התמוטטויות נפשיות של שחקניות וכו').

הסיבה ששחקניות כמו הנין וקלייסטרס חוזרות למקומן הטבעי כאילו לא פרשו מעולם, נובעת מכך שמחוץ ל-20 הראשונות אין עומק בסבב הנשי. להבדיל מסבב הגברים - שבו יש עומק עצום, וגם השחקן שמדורג 100 בעולם יכול להיות בעוד חודש במקום ה-20 או להפתיע שחקן בעשירייה הראשונה בכל יום נתון - המקומות 30-100 בעולם בנשים מאוישים על-ידי שחקניות בינוניות שלא מסכנות את הדרג העליון. שחקנית דוגמת שחר פאר, שמייצגת מקום 20-30 בעולם, לא מסכנת את העשירייה הראשונה באופן קבוע. מהסיבה הזאת כמות ההפתעות היא נמוכה, וכמעט תמיד המדורגות הראשונות יעפילו לשלבים המאוחרים.

הנין וקלייסטרס כל כך הרבה יותר טובות מהשאר, שהן היו יכולות ללדת תאומים ולחזור כאילו כלום לא קרה.

3. נדאל - הסוף?

השחקן היחיד שיכול לומר בפה מלא שהסתכל לפדרר בלבן של העיניים, מאבד כבר מזה כמה חדשים את כוח ההרתעה שלו. השחקן שניצח את פדרר בשלושה גמרים רצופים של גראנד סלאם ועל שלושה משטחים שונים הפך לצל של עצמו, והפנים שלו במסיבת העיתונאים אחרי הפרישה מול מארי ברבע הגמר אמרו הכל. לנדאל יש שתי אפשרויות: הראשונה, להמשיך במרוץ אחר הדרוג ולהסתכן בשחיקה נוספת של הברכיים המתפרקות שלו; השנייה היא לעשות מעשה סרינה, דהיינו לדלל את מספר הטורנירים בשנה, לוותר על האפשרות לחזור לפסגת הדרוג ולהתרכז בטורנירי חימר ודשא הרכים ויותר ידידותיים לגוף, למזער את מספר הטורנירים על מגרשים קשים.

אם נדאל יצליח להגיע רענן ובריא לאליפות צרפת, הוא עדיין יכול לזכות בעוד איזה תואר או שניים ולסיים את הקריירה עם 8-9 תארים גדולים. על שאר המשטחים קשה לי לראות אותו חוזר למה שהיה. אלא אם כן יעשה את הלא ייאמן וישנה את סגנון משחקו הסיזיפי, יקצר את הנקודות, ישפר את ההגשות ויתחיל לעלות יותר לרשת.