אלימות השלטון נגד השלטון

הימין הפטריוטי זונח שיקולים לאומיים, כשמנגד ניצבת אפשרות להוסיף לכוחו הפוליטי

נשיאת העליון דורית בייניש קבלה אתמול על התגברות האלימות והפגיעה בשלטון. אבל מה שצריך להדאיג את ביניש, ואת כולנו, זה שאף אחד לא פוגע בשלטון יותר מהשלטון עצמו.

הפגיעה השלטונית בשלטון נמשכת כבר שנים רבות, אבל די לראות מה קורה בימים האחרונים כדי להבין עד כמה היא עמוקה ומזיקה.

פתאום קופץ יו"ר הכנסת ראובן ריבלין ומחליט שחברי הכנסת יטוסו במחלקה ראשונה, גם בטיסות קצרות, כאילו נמצאו לנו שדות נפט. ריבלין מסביר שעד עכשיו היה בלגן, היו חברי כנסת שהשיגו לעצמם שדרוג לראשונה, ואחרים לא, וכל רצונו של היו"ר לקבוע קריטריון אחד שיחול על כולם. לכל הרוחות, אדון ריבלין, אתה רוצה קריטריון אחד, אז למה כלפי מעלה? למה שהקריטריון לא יהיה מחלקת תיירים? כי זה לא הכסף של אבא שלך?

אם אין חובות יש זכות בחירה

השחיתות הצינית השניה, גם היא מבית היוצר של הליכוד, אינה נוגעת לכספים, אלא לשאלה מי יקבע את חיינו ועתידנו כאן? עד עכשיו היה מקובל שאנחנו, כלומר אזרחי ישראל החיים בה, יעשו זאת. השיטה הזאת מבוססת על מרד הקולוניות הבריטיות במחצית המאה ה- 18: No taxation without representation.

כלומר: אם אין לנו נציגות בפרלמנט, גם אין מיסוי. או, במלים אחרות, אין חובות בלי זכויות. עכשיו מציעים נתניהו וליברמן גירסה חדשה לדמוקרטיה: אם אין חובות יש זכות בחירה.

מה שעושה גם את ההצעה הזאת למושחתת שהיא בנויה כולה, במאת אחוזיה, על שיקול פוליטי שבא על חשבון השיקול הלאומי. אחד ההישגים הבולטים של הימין הוא שרוב היורדים באים משורותיו.

מפלגות הימין רוצות להגדיל את כוחן בכנסת באמצעות היורדים הללו. אם בתוך כך הם שוללים מהלא-יורדים את זכות ההחלטה על אורח חייהם זה פחות חשוב למנהיגי הימין, שפטריוטיותם היא מן המפורסמות, בעיקר בקרב היורדים.

מי יכול להאמין לשלטון שכך נוהג? מי יכול שלא להתקומם עליו ונגדו? האם הצורה חסרת הבושה בה דברים אלה נעשים אינם בבחינת אלימות כלפי אזרחי המדינה?