"אם אתה אומר שעושר לא קונה אושר אתה נועץ סיכה בחלום"

כשנאוה מיכאל-צברי רוצה להמחיש לקהל בהרצאותיה על מה היא בעצם מדברת, היא שולפת כמה פריטים מאלבומי ילדותה: הנה היא ובת דודתה עפרה שטראוס הצעירה ממנה בחצי שנה כפעוטות, שתיהן בשמלות לבנות זהות לחלוטין. הנה הן בגיל 8, שתיהן בתחפושת פורים ורודה זהה שנתפרה במיוחד.

מיכאל-צברי, שהמירה קריירה עסקית מלאת סערות אישיות במחקר אקדמי ובהרצאות סוחפות קהל בתחום העסקים המשפחתיים, אומרת שיכלה להתחיל לחקור בתחום, "כאשר הפסקתי לכעוס".

- על מה כעסת?

"לגדול לעסק משפחתי זו הסיטואציה שיש בה הרבה תסכול, מורכבות. במקרה שלי, הרגשתי כמו ביחידה צבאית, שבה האנחנו יותר חשוב מהאני. כשאתה גדל כך, אתה נדרש לחשוב כל הזמן מה טוב למשפחה, מה טוב לעסק. אם את שואלת למה כעסתי, נוח לי יותר לדבר בצורה אקדמית: עסקים משפחתיים, בדומה למשל לקיבוצים, מתאפיינים בתרבות קולקטיביסטית, ומחקרים מראים שבתרבות קולקטיביסטית אתה לא מביע רגשות באותה מידה שאתה עושה זאת בתרבות אינדיבידואליסטית.

"בתרבות אינדיבידואליסטית מחנכים ילדים מגיל מאוד צעיר לעמוד על שלהם, להביע את דעתם ולכעוס כשצריך. אבל עבור עסק משפחתי, כעס הורס את ההרמוניה ומזיק לרקמת היחד. לריב בעסק משפחתי יש משמעות הרבה יותר כבדה מאשר במשפחה רגילה, ויש לו השלכות כלכליות ועסקיות".

- איך מגיבים במשפחה שלך על תחום המחקר שלך?

"ברור שכאשר אמרתי בפעם הראשונה שלא כל-כך קל להיות אינדיבידואל במשפחה כמו שלנו, זה מאוד הרגיז; אימא שאלה אותי, 'מי הפריע לך להיות מה שאת רוצה?'"

תמונה בסט שלה ושל עפרה, בטיול כלשהו, באותם מכנסיים קצרים בדיוק. "פה אנחנו בנות 10", אומרת מיכאל-צברי, "ושתינו כבר מזמן יודעות שאני לא אהיה בעסק, והיא כן".

- כבר אז? אילו תכונות שלכן הסתמנו כבר וקבעו את זה?

"אני חושבת שאני יותר מרדנית ממנה. היה חשוב לי לעשות את שלי. עפרה לקחה על עצמה תפקיד עם הרבה אחריות, והיה ברור שהיא מוכנה לעשות את זה מגיל צעיר. זה עניין אותה, כילדה הלכה עם מיכאל לפגישות עבודה".

- את לא רצית או לא הוזמנת?

"לא רציתי. אני מתארת לעצמי שלו הייתי רוצה הייתי יכולה".

בשבוע הבא תהיה מיכאל-צברי אחת הדוברות בוועידה הראשונה בישראל לניהול עושר משפחתי שעורכת די.סי פייננס, זרוע הוועידות הכלכליות של המרכז הבינתחומי בהרצליה (22 בפברואר במלון הילטון). כיוון שה"משפחות" כה חרדות לפרטיותן, הכנס יהיה סגור לעיתונות ולצלמים.

- קשה שלא לשים לב שאת עצמך אינך נושאת כלל את השם שטראוס, אלא את שמותייך מנישואים.

"לאימא שלי קראו מדין (שם משפחתו של אביה של נאוה, ש' ל'), אז יכולתי לבחור אם אני רוצה שידעו שאני בת למשפחה או לא, ולי תמיד היה חשוב להוכיח שאני יכולה לעשות משהו בלי הזהות הזאת. כשבאתי מנהריה לתל אביב לעשות תואר ראשון, שלוש שנים לא סיפרתי לאף אחד מאיזו משפחה אני באה. לא קראו לי שטראוס מעולם, רק בתביעות משפטיות שתובעים אותי ורוצים שזה יגיע לעיתון משתמשים בשם; זו הבטן הרכה, חושבים שזה יגרום לי להיות לחוצה מפרסום שכביכול פוגע בשם של המשפחה".

"לעשות משהו בזכות עצמך"

- מה זה אומר, לגדול למשפחה כזאת?

"אתה כל הזמן רוצה שלא יחשבו שאת הכול קיבלת ולא השגת. אתה תמיד חלק ממשהו מאוד מצליח ומעושר מאוד גדול שאתה לא אחראי למקור שלו, והראייה של כל הסביבה היא שאתה בחסד ולא בזכות. בכל ראיון עם אדם שנולד למשפחה שיש לה יכולת, תמיד הוא יספר כמה סבל ממשהו, או כמה עשה בזכות עצמו, יספר שקיבל הקצבת דמי כיס, עבד, כי הסטריאוטיפ הוא שנולדת עם כפית כסף בפה ולא ידעת כאב, ויש לך כמיהה לעשות משהו בזכות עצמך".

- זה רק סטריאוטיפ?

"להיוולד עשיר מאוד, זה תמיד מקור לרגשות אשמה. כולם יודעים שכסף לא באמת נותן את הדברים החשובים באמת - אושר ואהבה ובריאות וכבוד. אבל מישהו עשיר יתקשה, בסיטואציה חברתית, להגיד שקשה לו. כל-כך הרבה אנשים רוצים להיות עשירים, שאם אתה אומר שעושר לא קונה לך אושר, זה מרגיז אותם, זה נועץ סיכה בחלום שלהם, וזה גם נשמע מאוד צבוע. לכן, אם יש אומללות היא אומללות ללא לגיטימציה. בעולם חומרני אין צידוק לאזכור של המורכבות שבאה עם עושר".

- טוב, כסף זה לא כזה גרוע.

"ברור שלכסף יש יתרונות, אני בטח לא מתחסדת ואומרת אחרת - אני נהנית מזה בעצמי. אבל אני לא גדלתי כך. במשך הרבה מאוד שנים בשטראוס כל הכסף היה בעסק, ורק בשלב הרבה יותר מאוחר התחילו למכור ולממש רכוש. בעלי הראשון מיקי היה בן של מחלק בשטראוס, והייתה לנו בדיחה ביתית שהתחתנתי איתו בשביל הכסף, כי הם יכלו הרבה יותר בקלות לעזור לנו לקנות דירה".

- וחוץ מהעושר? איך זה להיות חלק מעסק משפחתי?

"זה אומר שאתה מאוד רגיש לציפיות ממך, שאתה מגיל צעיר יושב בישיבות עם בני דודים שלך ואתה יודע שהן ישיבות עם היבט עסקי; שיהיו כאלה שיהיו בפנים וכאלה שיהיו בחוץ. אימא שלך יכולה להיות גם הבוסית שלך, שקובעת לך את השכר. הכסף והרגש מתערבבים".

הכתבה המלאה - במגזין G