מכון התקנים כמשל

מלחמת הגרילה שניהלו העובדים במנכ"ל מעוררת מחשבות על האתגר הניצב בפני מנהל כל חברה ממשלתית

מלחמת הגרילה שניהל ועד עובדי מכון התקנים כנגד המנכ"ל היוצא, דורון טמיר, מעוררת מחשבות על האתגר שניצב בפני מנהל חברה ממשלתית.

בתום מאבק מר יתקיימו במכון התקנים בקרוב חילופי מנכ"לים, שבמסגרתם דורון טמיר ייצא ודני גולדשטיין (לשעבר מנכ"ל תדיראן) ייכנס. לכאורה עוד סיפור קטן בשולי החדשות, אבל למעשה אבן דרך בדרמה שמהווה משל לבעיית ניהול ארגונים ממשלתיים. ארגונים כמו חברת החשמל, רשות השידור, חברת מקורות, שמתאפיינים הרבה פעמים בוועדי עובדים חזקים ובהתנהלות מסורבלת עד כדי בלתי אפשרית.

ונפתח במקרה המבחן, כלומר בתקציר האירועים במכון התקנים. בסוף 2007 צעד דורון טמיר אל כסא מנכ"ל המכון, כשבאוזניו מסרים בדבר שחיתויות כאלה ואחרות שמתנהלות לכאורה במכון וקיטורים על ההתנהלות המסורבלת שלו. היה לו ברור שהוא הולך לנער את המכון מהאבק ולהפוך אותו לגוף יעיל ורווחי, כפי שעשה כשניהל את מוליכי תבל, החברה המשפחתית שהייתה בבעלותו ותחת הנהגתו.

אבל מוטיבציה לחוד ומציאות לחוד. את בעיית השחיתות לכאורה החליט לפתור בעצה אחת עם מנהל משאבי האנוש של הארגון, בכך ששכר את שירותיה של חברת חקירות. בסיום חקירה סמויה של חצי שנה, בכמה מקרים היו הוכחות חד משמעיות לכאורה שסופן פיטורים. מקרים אחרים לא היו חד משמעיים, והמשטרה לא רצתה לקחת את המקרה לטיפולה. "תמשיך לחקור", אמרו לטמיר. הוא כבר החליט שההוצאה כבדה על הארגון, ושהדם הרע שהסיפור הזה מזרים לתוך המערכת לא שווה את המחיר. הדברים נעצרו שם.

אבל זו לא הייתה הבעיה היחידה ואולי גם לא העיקרית. בכל נושא נאלצו עסקים שפנו אל הארגון להתנהל מול כמה מחלקות ולעבור הרבה תלאות. טמיר רצה לשים לזה סוף. לייעל את ההתנהלות מול הלקוחות ולהפוך את הארגון לעסק מכניס ותחרותי. המשמעות היתה בין היתר פיטורי 10% מתוך 600 עובדיו הקבועים. אבל מה שנתפש ע"י העובדים בתחילת 2009 המשברית כגזירה מובנת, הפך לפחות מובן ככל שהמשק החל להיחלץ מערפל המיתון. כך, העובדים סירבו לשתף פעולה עם הצורך להרזות את המכון, כשהם נשענים על הגב הרחב של עופר עיני.

הם ניהלו כנגד טמיר מלחמה עקובה מדם שהתנפחה למימדי סף הדחה, ובסופו של דבר טמיר נשבר והחליט ללכת. מה ההבדל בינו לבין גולדשטיין יורשו? טמיר בא מעסק פרטי, שהיה עסוק בלהיות רווחי ויעיל. במכון התקנים לעומת זאת יש עובדים של עשרות שנים שרואים את המנכ"ל כאורח לרגע שאסור לתת לו לזעזע את השלווה. צריך לדבר איתם, להקשיב להם, אבל גם להיות אסרטיביים. לא לראות בהם אויבים, אבל גם להבהיר שיש מנהיג בראשם.

צריך מנגד להקשיב להרבה מאוד אגפים באוצר, ולדעת כשצריך לדפוק על השולחן. צריך להיות בעל מהלכים במשרד השר הממונה, במקרה זה התמ"ת. צריך להיות קשור אך אסרטיבי להרבה מאוד זירות נפרדות, ולפעול כל הדרך בהידברות. זה סיפור מאוד מורכב שמי שבא מהמגזר הפרטי, ובפרט מחברה בבעלות משפחתית, יכול בקלות ליפול בו.

יהיה נחמד אם גולדשטיין יידע להוציא את המטרות היפות של טמיר מהכוח אל הפועל, אם יידע לפתור את הפאזל המורכב שנקרא מכון התקנים. בחברת מקורות זה עבד, אז כנראה שיש תקווה. שם, בתקופת היו"ר הפעיל בוקי אורן, סכסוך עובדים של 11 שנה על רקע רצון לפטר 13% מכוח האדם, נגמר בתוך שמונה חודשים מרגע שאורן נכנס לתפקיד. זה מאוד לא פשוט אבל מסתבר שאפשרי, ויהיה לטובת המשק. אפילו לטובת עובדי מכון התקנים.