תנו לבנות לחגוג בשקט

עשו טובה, תפסיקו להעצים אותי - אם לא שמתם לב הנשים התעצמו מזמן, אז רדו מהגב

עקרונית, אין לי שום בעיה עם יום האישה הבינלאומי. זה נחמד, סיבה למסיבה. אני אפילו לא מטרידה את עצמי בשאלה מה חוגגים, העיקר שחוגגים. הבעיה העיקרית שלי היא עם המעצימים. החג בפתח, ופתאום כולם מעצימים אותי בטירוף. למה, מה קרה, מה עשיתי, אני עד כדי כך חלשה? מעליב נורא.

לרגל החג החלטתי לדחות קצת את העלבון, וקודם כל לברר מה זה בדיוק "העצמת נשים". פניתי לידידי "גוגל", ותוך שנייה הוא מצא בשבילי למעלה מ-10,000 קישורים, רק בעברית. ביקרתי בכמה מהם - ואז נעלבתי ממש.

פרט לתכנים העוסקים בחקיקה, מצאתי בעיקר שני דברים. במקרה הגרוע - טקסטים שמתאימים למאושפזים במחלקות השיקום, אלה שהגורל התאכזר אליהם במיוחד. במקרה הטוב - טקסטים "רוחניים" שמתאימים לבני שני המינים, אבל משום מה פונים רק אל בנות מיני.

לא מבינה, לגברים אין חסמים להסיר, הם לא צריכים לפעמים לגלות מחדש את העצמי הפנימי, להגיע לביטוי יצירתי מלא בהנאה, בריאות ושמחה? כנראה שלא, אחרת מישהו כבר היה מנסה להעצים גם אותם.

לא מיתממת

ועכשיו יותר ברצינות. אני לא מבינה איך כל הבלה-בלה הזה עדיין רלוונטי למרבית הנשים בישראל. ברור לי הקשר לאוכלוסיות חלשות ממש, לנשים שסיכוייהן להשתלב בשוק העבודה אפסיים, לנשים החיות בתרבות סופר-פטריארכלית, בעוני, ללא אפשרות אמיתית לרכוש השכלה או מקצוע. הקבוצות הקשות האלה, נשים וגברים כאחד, אכן מחייבות טיפול ממוקד ויסודי, ארוך טווח. אבל כל השאר?

אם לא שמתם לב, רבותיי, התעצמנו כבר מזמן. אנחנו משכילות יותר מהגברים, גם כמותית וגם איכותית, מרביתנו עובדות ומתפרנסות, ואלה שלא - זה לרוב מבחירה. נגמרו הימים שהשכלה היתה קשה להשגה, כבר אין חסמים, כל אחד יכול. שפע המוסדות להשכלה גבוהה מאפשר לכל אחד ללמוד, לא משנה כמה הוא דביל. כל נערה בריאה יכולה לסיים איכשהו תיכון (משימה שהופכת קלה משנה לשנה), לעשות צבא, ללמוד, לעבוד, להתפתח, להתעצם. לא צריך סדנאות בשביל זה.

עלות רכישת השכלה גם היא לא בשמים, הכול שאלה של תפישת עולם וסדר עדיפויות. מי שמאמינה כי אישה חייבת לעמוד בזכות עצמה, ללמוד, לעבוד, להתפרנס - תמצא את הזמן והתקציב, גם אם משאביה ההתחלתיים מדולדלים. מי שמאמינה כי יותר חשוב להשקיע בהחלקה יפנית, בהגדלת חזה, בהסרת שיער לצמיתות, לא יעזור כמה מלגות היא תקבל - עוצמה לא תצא מזה. חתן עוצמתי אולי.

אני לא מיתממת. יותר קשה לנו בשוק העבודה. השוק לא חובב אותנו מי יודע מה (במיוחד את האמהות שבנינו), מקשה עלינו להתקדם, משלם לנו הרבה פחות, שלא לדבר על עול המשפחה שרובץ כמעט כולו עלינו, הכול נכון. אז מה? זו בדיוק ההוכחה שאנחנו בעלות עוצמה. לא מכירה הרבה גברים שהיו מצליחים לשרוד, להתפרנס ולהתקדם בקונסטלציה הזאת. הקשיים הללו נתונים, אי-אפשר לשנות את המצב ברגע, זה לא יקרה. עד שהשוק לא יהפוך ידידותי גם לנשים, אין ברירה אלא להמשיך להתמודד עם הקושי, כך או אחרת.

מה לעשות? קשה לסדוק את תקרת הזכוכית, אבל גם המרדף אחרי "הנעורים הנצחיים" קשה, הרבה יותר קשה. משום מה, לא חסרות נשים שישקיעו את זמנן, הונן ונשמתן במרדף אבוד מראש, אבל ייכנעו די מהר לשוק העבודה. ברוב המקרים מדובר בנשים שיכולות להרשות לעצמן (בינתיים), והתירוצים מפה עד להודעה חדשה. החל מ"המטפלת עולה לי חצי" (מה הקשר, למה המטפלת עולה רק לך, הוא לא הולך לעבודה?) - וכלה ב"חשוב לי זמן איכות עם הילדים" (5 שעות ביום לא מספיק? הם ממילא רוב היום במסגרות שונות).

במחשבה שנייה, אולי אני סתם מתקוממת, כנראה שבכלל לא מתכוונים אליי. כנראה שקהל המטרה להעצמת נשים הוא דווקא אלה שבחרו לא לעבוד, שיש להן זמן לחפש את עצמן, לתור אחרי האני הפנימי, הביטוי היצירתי והשד יודע מה עוד. אם זה מעצים אותן, בכיף, למה לא? אבל אותנו, השאר והרוב, תעזבו במנוחה. מרביתנו מג'נגלות (בעוצמה) מבוקר עד לילה בין שתי קריירות, אין לנו זמן להתעצם גם בסדנאות לאיזון פנימי.

  • הכותבת היא יועצת לניהול קריירה.
  • לקשר במייל orna@rudi-cm.com