מה הסיפור עם עמלות ההפצה?

שבוע שעבר התבשרנו כי על פי יוזמה חדשה, עמלות ההפצה אשר גובים הבנקים ממנהלי קרנות הנאמנות עשויות להתבטל. עמלות ההפצה נולדו כחלק מרפורמת בכר, שאחת ממטרותיה הייתה להפריד בין הבנקים ובין המכשירים שבהם מנוהלים חסכונות הציבור: קרנות הנאמנות, קרנות ההשתלמות וקופות הגמל.

הרציונל להפרדה נבע מהרצון לבטל את ניגוד האינטרסים המובנה הקיים בגוף שהוא גם המנהל (היצרן) וגם המייעץ (המפיץ), ולגרום לכך שתהליך ייעוץ ההשקעות בבנקים יהיה אובייקטיבי. לצורך כך, נקבעו בחוק עמלות הפצה אחידות בין כל היצרנים בשוק.

הרפורמה הפכה את שוק ההון על פניו: חלק מבתי השקעות גדלו לממדים שלא חלמו עליהם, בתי השקעות חדשים קמו, אחרים נסגרו, חלק החליפו ידיים, וחלק התמזגו. התחרות בין בתי ההשקעות גברה, תקציבי השיווק התנפחו והצרכנים הפכו אף הם למודעים יותר.

כמו כל מהלך בסדר גודל כזה, גם רפורמת בכר זכתה לביקורת רבה. בשיא המשבר נשמעו קולות שטענו כי הרפורמה הייתה חסרת אחריות, כספם של החוסכים הופקר וש"בבנקים זה לא היה מתרחש". זו כמובן איוולת מוחלטת. אמנם במהלך המשבר התגלו ליקויים רבים, ואף מספר תקלות חמורות, אך אם מישהו באמת מנסה לטעון כי אם ניהול הכסף היה נשאר במתכונתו הקודמת המצב היה הרבה יותר טוב, הוא מיתמם.

ההחלטה החשובה ביותר בניהול השקעות היא הקצאת הנכסים (asset allocation) ולא בחירת מכשירי ההשקעה. הגורם המשפיע ביותר על ציבור המשקיעים בישראל בנוגע להחלטה הזו הם היועצים בבנקים, וכיום מעמדם מרכזי יותר מאשר לפני הרפורמה. כך שאם המערכת הבנקאית טוענת כי כספם של החוסכים נוהל בחוסר אחריות, בעיקר בתחום האג"ח הקונצרניות, היא צריכה קודם כל לשאול את עצמה מדוע המליצה עליהן ללקוחות.

אגב, אני דווקא סברתי, ואני עדיין סבור, כי הגברת החשיפה לאפיק האג"ח הקונצרניות שאפיינה את שוק ההון בשנים שלאחר הרפורמה היא מוצדקת, כל עוד שומרים על עקרונות בסיסיים של פיזור, הן באפיק עצמו והן על פני נכסים נוספים.

בעידן של תוחלת חיים עולה וריביות נמוכות אין ברירה אלא להגביר את רמת הסיכון בטווח הקצר, על מנת לנסות ולהקטין את רמת הסיכון בטווח הארוך. בעולם אין אח ורע לשוק אג"ח קונצרניות המציע מלבד המרווח מעל האג"ח הממשלתי גם הצמדה לאינפלציה. ובדיעבד התברר כי גם לאחר המשבר הפיננסי העולמי הקשה ביותר זה שנות דור, לא כל החברות מגיעות לפשיטת רגל.

הדיון התקשורתי בנוגע לרפורמת בכר נסוב בעיקר סביב מעמדם החדש של בתי ההשקעות. החלק המהותי יותר, זכה דווקא להתייחסות מעטה יותר, והוא נוגע לשאלה האם בעקבות הרפורמה חל שיפור באיכות הייעוץ הבנקאי?

לא מזמן פנה אלי חבר וביקש שאחווה דעה על הצעת ההשקעה שניתנה לו על ידי היועץ בבנק שלו. ההצעה התייחסה לתיק בשווי של כ-200 אלף שקל. אם להסתמך על מדגם לא מייצג זה, הרי שיש שיפור ניכר ביחס לעבר. ההצעה נבנתה תוך התייחסות לנסיבות הספציפיות של המשקיע, הקצאת הנכסים התאימה בסך הכל לצרכים ולפרופיל הסיכון, והפיזור בין המכשירים השונים היה בהחלט סביר. הימים בהם ניתן היה לנחש בקלות באיזה בנק נמצא הלקוח רק על סמך רשימת הקרנות בתיק שלו, חלפו.

צעד בכיוון הנכון

ועם זאת, ישנו עדיין מקום לשיפורים מבניים, וביטול עמלות ההפצה הוא צעד בכיוון הנכון. המצב נכון להיום הוא שאין אחידות בין המוצרים השונים הזמינים למשקיע: עבור מרבית קרנות הנאמנות משולמת לבנקים עמלת הפצה, אם כי על קרנות בהן אין דמי ניהול (חלק מהקרנות המחקות וכן קרנות כספיות מסוימות) בדרך כלל לא משולמת עמלת הפצה. תעודות סל, שהן מוצר תחליפי לקרנות נאמנות, הן בכלל במעמד של נייר ערך.

כמו כן, בין קרנות הנאמנות עצמן אין אחידות, וגובה עמלת ההפצה תלוי בפרופיל המוצר: בקרנות מנייתיות עמלת ההפצה גבוהה יותר מאשר בקרנות אג"ח. אין לכך כל הצדקה, ומצב זה נובע כנראה רק מן הלחץ שהפעילו בזמנו הבנקים.

מאחר שדמי הניהול בקרנות הנאמנות המנייתיות גבוהים משמעותית, הבנקים ניצלו זאת על מנת לדרוש עמלת הפצה גבוהה יותר, למרות שמבחינתם אין למעשה שום הבדל בעלות ההפצה של קרן מנייתית לעומת הפצת קרן אג"ח. הנפגעים מכך הם כמובן הצרכנים.

עמלה וכמה

הבעיה עם ביטול עמלת ההפצה היא שזה יגרום לכך שהבנקים יגבו עמלות קנייה ומכירה גם על קרנות, כפי שהם כבר עושים היום במקרה של הקרנות המחקות. בכך יש חיסרון פוטנציאלי מכיוון שהעלות ללקוח לא תפחת, וייתכן שהיא אף תגבר.

בתי ההשקעות עלולים לנצל את המצב החדש (אם הוא אכן יתקיים) בו הם אינם משלמים עמלות הפצה, ובמקום להוזיל את דמי הניהול ולדאוג לצרכן הם ישפרו את רווחיותם. הבנקים עלולים לנצל את אותם הלקוחות אשר אינם מודעים ליכולת המיקוח שלהם ולגבות עמלות קנייה/מכירה בתעריף מלא.

מעבר למודל של גביה ישירה מהלקוח עבור כל פעולה עלול גם לעודד את הבנקים לדחוף לפעילות מיותרת בתיקי הלקוחות, משום שכיום הם אינם גובים דמי ייעוץ מהלקוחות. המודל הנכון והנקי ביותר למערכת יחסים בה הבנק הוא גם היועץ וגם המבצע הוא מודל ה-flat fee. כלומר, מודל שבו התגמול קבוע ואינו כרוך בכמות הפעולות.

הבעיה עם המודל הזה היא שאף אחד לא באמת אוהב אותו: הבנקים לא אוהבים אותו כי בסופו של דבר הוא פחות רווחי, והלקוחות לא אוהבים אותו כי הם מרגישים שהם משלמים יותר. אבל למרות שהעלות הרשמית של המודל הזה נראית גבוהה יותר, העלות בפועל היא לרוב נמוכה יותר. כי במודל הזה הלקוח יודע בדיוק כמה הוא משלם, ומה שיותר חשוב - בדיוק על מה הוא משלם.

דוד טמיר הוא מתכנן פיננסי בפיוניר קרנות תבל. אין לראות בכתבה המלצה לרכישת ני"ע או תחליף לייעוץ השקעות אישי